מה כתב אביו של הילד איתי פרוים ז"ל, שהתחשמל למוות בקאנטרי גלי גיל בשנת 2010, דקות ספורות לאחר השריפה שאירעה במקום בשבוע שעבר ?

אירוע השריפה בשבוע שעבר בחדר הסאונה של "גלי גיל" בקרית מוצקין, החזיר את אריק פרוים באבחה של רגע, אל כאבו וכעסו העצום, על אובדן בנו יפה התואר, איתי ז"ל, שהתחשמל למוות לפני כשבע שנים באותו הקאנטרי. גם העובדה שהשריפה לא היתה קשורה כלל ברשלנות אלא במגבת שהושארה סמוך לתנור ההסקה, לא מרגיעה את האב הזועם והשבור, שאמור היה לחגוג בעוד שבוע בר מצווה לבנו.




 

בעוד שבוע הוא אמור היה לשאת את דרשת בר המצווה, לצד בני משפחתו וחבריו לכיתה ז' בחטיבה. הוא בטח היה מתרגש מאוד. אלא שאיתי ז"ל, לא זכה כלל להגיע לכיתה ז' או להיות נער בר מצווה, והוא יישאר לנצח רק בן חמש ותשעה חודשים.
"אני חי את הילד המת שלי", אומר היום פרוים בקול שבור, "אני חי את הילד המת שלי, על בסיס יומיומי".

באירוע השריפה ביום חמישי שעבר בקאנטרי גלי גיל לא היו נפגעים, והוא אינו קשור כלל ברשלנות, מה גם שזמן קצר לאחר פרוץ האירוע הודיעו חוקרי הדליקות כי הוא נגרם בשל מגבת שהונחה סמוך לתנור ההסקה, והחלה לבעור. אלא שלפרוים זה לא באמת משנה. באותן דקות הוא כבר שב ושוקע עמוק אל תוך כאבו, והכעס שב ועולה ובוער בדמו.

בעמוד הפייסבוק שלו דקות לאחר שדווח המקרה בשבוע שעבר, שיתף פרוים את הכתבה של "ניוז" על השריפה בחדר הסאונה, ומתחתיה כתב: "שבע שנים חלפו ועדיין לא נלמד הלקח…לאנשים זכרון קצר והם ממשיכים לסכן את עצמם ואת ילדיהם במקום מסוכן המנוהל על ידי אנשים לא אחראיים שממשיכים לפעול בחסות הפרקליטות ומערכת המשפט !".

 

"חי את הילד המת שלי על בסיסי יומיומי". צילום מהאלבום המשפחתי.

 

דבר לא הכין את ההורים לאסון הנורא שעמד לנחות על ראשם

ביום הטרגדיה, בעיצומו של חודש אוגוסט 2010 יצאה משפחת פרוים ליום כיף בקאנטרי גלי גיל. בני הזוג ביקשו לבלות עם איתי רגע לפני שתחל שנת הלימודים. דבר לא הכין אותם לאסון הנורא שעמד לנחות על ראשם שעות ספורות לאחר מכן.

 

אמור היה לחגוג בר מצווה בשבוע הבא. איתי ז"ל. צילום מהאלבום המשפחתי.

 

איתי ספג מכת חשמל עזה לאחר שנכנס לבריכת הפעוטות ונעמד מתחת למתקן בצורת פטרייה, ממנו ניגרו מפלי מים, כך נכתב בכתבי האישום אשר הוגשו בפרשה. ההתחשמלות, כך נטען אירעה לאחר שרגליו הקטנות נגעו במכסה המתכת אשר מתחתיו הונחה המשאבה. כל ניסיונות ההחייאה לא צלחו, ואיתי הקטן נאבק על חייו עוד מספר ימים עד שאבדו סיכוייו, ומותו נקבע בבית החולים.

נגד הקבלן הידוע ובעל הקאנטרי, גבי בן גלים, ונגד מנהל התפעול ואיש התחזוקה במקום, הוגשו כתבי אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. בתום מסכת משפטית מייגעת ומייסרת עבור משפחת פרוים השבורה גם כך, ניתן סוף סוף, רק בחודש אפריל השנה, גזר דינם של השלושה. על בן גלים נגזרו במסגרת עסקת טיעון חצי שנת עבודת שירות, וארבעה חודשי מאסר על תנאי. על שני הנאשמים הנוספים גזר בית המשפט מאסר על תנאי ושעות שירות למען הציבור.

 

"למרות כל השנים אני עדיין מחפש איפה טעיתי. האם זה באמת רק גורל ?"

פרוים, תושב קרית חיים, מספר היום כי הוא מוסיף וחי רגע רגע את אובדנו הכבד, וכי נפשו אינה מוצאת מנוחה, "במיוחד לאור גזר הדין המקומם, שכלל לא ניתן לעיכול. אני לא מצליח להבין את כל הנושא של עסקות טיעון ואיך אפשר בכלל לעשות עסקאות על הגב של הבן המת שלי", אומר האב.

"אובדן של ילד זה לא משהו שבאמת אפשר לעכל", הוא נאנח אנחה ארוכה ואז מוסיף: "רק המוח מצליח להבין את זה, אבל לא הלב. היו ימים שהייתי ממש מחפש אותו בין כל הילדים, הייתי בטוח שעוד שניה אראה אותו רץ אליי. גם היום זה לפעמים קורה".

 

 

 

"אובדן של ילד זה לא משהו שבאמת אפשר לעכל. הייתי מחפש אותו בין כל הילדים".  צילום מהאלבום המשפחתי

 

בעמוד שהוא מנהל לזכר בנו בפייסבוק, כותב פרוים בניסיון נואש להתמודד עם הכאב והגעגוע, שחותך בבשר החי.

באחד הפוסטים האחרונים כתב האב: "במקום להתחיל ללמוד את הדרשה לבר המצווה, אין לנו מנוס אלא מלטבול גם ביגון ובצער. כל היום התבוננתי בתמונות שלך. כמה יפה היית.. איזה פספוס…למרות כל השנים שעברו אני עדיין מחפש איפה טעיתי. האם זה באמת רק גורל או שמא טעות בהתנהלות? לעולם לא נדע. אני מרגיש אותך בכל רגע ומחכה שתחזור. כך הלב רוצה. המוח יודע את האמת למרבה הצער.

האחים שלך התחילו לאחרונה לשאול מה קרה לך? למה אתה לא בא לבקר? עילי, אחיך הקטן, רצה לשמח אותי ויום אחד דפק על דלת הכניסה וכששאלתי מי זה אמר : "איתי". הם יודעים מי אתה, אבל עדיין לא מבינים את התמונה הכללית".

"בן שלי יקר, אני מאחל לך שלוות נצח במקום בו אתה נמצא", כתב פרוים: "דע שאתה אתנו בכל צעד ושעל, ושאהבתנו היא נצחית ומעבר לכל זמן. אני בטוח שאתה מחייך עכשיו את חיוכך המבוייש, וממשיך הלאה לעבר כנפי השכינה. אוהב ומתגעגע, אבא".

 

"אין לי שלווה ורוגע ושום תוכניות עתידיות. יש רק עצב אחד ארוך".

בכל שבוע נוסע פרוים לבית העלמין בתל רגב, ואינו מפספס את מה שהוא מכנה בחיוך מר, 'הפגישה השבועית'. שם, בבית העלמין, הוא אומר בכעס, "אני מסתכל על הקבר שלו, ואני שואל את עצמי כל פעם מחדש למה הבן שלי צריך להיות שם. הוא הרי לא סתם הלך ומעד ושבר את הראש. הוא התחשמל למוות בגלל רשלנות של אנשים אחרים. וזה מרסק אותי. יש אנשים שיש להם אסונות גדולים יותר, והם ממשיכים לחיות. אני לעומת זאת נתקעתי באותה נקודה. אני ממשיך לחייך ולהיראות בסדר אבל בפנים אני ממש לא בסדר. אין לי שלווה ורוגע, אין לי שמחת חיים, אין לי שום תוכניות עתידיות, יש לי רק עצב אחד ארוך, ויש כאב שבא ומכה ובא ומכה, וקורע אותך מבפנים".

מועד בר המצווה של איתי ז"ל, ההולך ומתקרב, מדיר שינה מעיניו. "עוד לפני שנים תמיד פינטזתי שהילדים שלי מגיעים לגיל מצוות,.ואיך אנחנו עולים לתורה וחוגגים. עכשיו אני מתחיל לשמוע במחזור שלו, איך ילדים עולים לתורה והופכים לנערים. גם התינוק שלי היה צריך להיות בן 13. ואני מנסה לדמיין אותו. איתי היה ילד יפה וטהור, ילד של חיבוקים ונשיקות ושל אהבה. ואני מנסה לדמיין איך היו נראות העיניים שלו היום, והשיער שלו, וממש מעניין אותי באיזה גובה הוא היה היום. הלב שלי נגמר מזה. לפעמים אני חושב, שעד גיל שנתיים וחצי הוא הרי היה תינוק שלא מבין כלום העולם, ואז הוא התחיל לאט לאט לגלות את העולם, אבל שלוש שנים אחר כך הוא כבר הפסיק לחיות".

 

"מנסה לדמיין איך הוא היה נראה היום, והלב שלי נגמר". הילד איתי ז"ל. צילום מהאלבום המשפחתי.

 

 

"זה נשמע לך הגיוני שאני צריך ללטף אבן כל שבוע ולדבר אליה ?!"

פרוים מספר כי רכש חלקת קבר לצד בנו. "אני כל הזמן רוצה להיות לידו. אני לא זורק כלום מהדברים שהיו לו. וכל הזמן אני מקפיד לנקות את האופניים שלו. רק בגיל חמש קניתי לו אופניים, וקצת אחר כך הוא ביקש שאוריד לו גלגלי עזר כדי שיוכל לנסוע יותר רחוק. אבל איתי לא הספיק לרכוב בלי גלגלי עזר. ומאז אני רוכב במקומו. בהתחלה רכבתי מספר שנים בקבוצת "רוכבי קריות" באופן מקצועי, והאמת היא שהאופניים ממש הצילו אותי מעצמי. בעת האחרונה אני יוצא לרכוב לבד. מעמיס את האופניים על הגג ויוצא איתם לטבע. זה נותן לי קצת שקט בראש".

"קשה לי מאוד כל הזמן. אבל בעיקר בחגים, ובימי הולדת וגם כל יום שישי. זה נשמע לך הגיוני שאני צריך ללטף אבן כל שבוע ולדבר אליה ?! זה הרי לא הגיוני. אבל אני ממש מדבר לאבן. כי תמיד הבטחתי לאיתי, שיום שישי הוא היום שלנו, היום של אבא ובן ביחד. עבדתי בזמנו קשה מאוד אז הבטחתי לו שאקדיש לו לגמרי את יום שישי. והנה גם היום זה נשאר היום שלנו, ואני מגיע לבית העלמין ומנקה את האבן ומדבר אליה. אני מקיים את ההבטחה", הוא נאנח.

לאחר המקרה כתב פרוים לבנו שיר מצמרר אותו גם הלחין. "ובחלומי אני מגיע לשערי גן עדן. תכול השמיים ולובן העננים נוסכים בי רוגע ושלווה בלתי מובנים. אני שמח לקראת פגישתנו המחודשת. אני יכול לשמוע באוזניי צלצולי פעמונים ומנגינות בלתי מוכרות. המלאכים שרים ומנגנים את דרכי אליך. ועת נפתחים השערים אתה עומד בפתח, כשהילה של מלאכים עוטפת אותך בזוהר טהור. אתה מגיש לי את ידך הקטנה, ואומר את מה שרציתי לשמוע כל כך הרבה זמן: "אבא, חיכיתי לך, ידעתי שלא תשאיר אותי לבד…. ".

 

 

 

 

 

 

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com


עוד בחדשות