הבולדוזר וסיגריית "אירופה"

הטור השבועי מוקדש לראש עיריית נשר המיתולוגי שנפטר השבוע. איך הפך את נשר מעיירה כושלת לעיר משגשגת ומה היה סוד קסמו של פוליטיקאי מזן נכחד. אלירן טל נפרד




בואו נשחק לרגע במשחק האסוציאציות. מה הדבר הראשון שאומר לי השם דוד עמר? בולדוזר. וגם סיגריות "אירופה". שני הדברים שאולי אפיינו אותו יותר מכל.

אני עיתונאי כבר יותר משני עשורים, סיקרתי לא מעט ראשי ערים והכרתי אישית רבים מהם. לא היה וכנראה גם לא יהיה דמות מיוחדת כל כך בעיניי כדוד עמר. tת הדברים אני אומר לא בגלל שאתמול ראש עיריית נשר המיתולוגי נקבר. אני לא ממלא את מצוות "אחרי מות קדושים". כל מה שתקראו כאן זו דעתי האישית על אדם שהכרתי שנים ארוכות ומקרוב.

העולה ממרוקו שלקח עיירה קטנה וכושלת, בפרברי חיפה, ובשנת 1995 הפך אותה לעיר מצליחה. האיש שתמיד הייתה בידו סיגריה מסוג "אירופה", שאולי נמכרה עד השבוע בזכות הקונה המתמיד, ראש העיר עם החיוך הממזרי, העיניים הבורקות, הנחישות, ההתמדה, החזון ובעיקר בעל היכולת לדפוק על השולחן ולדרוש למען תושבי עירו. יש כמה שרים לשעבר שעד היום זוכרים את דוד עמר מתייצב במשרדם ולא עוזב עד שהוא מקבל את מבוקשו. ולרוב הוא קיבל. גם בגלל השיוך הפוליטי למפלגת השלטון, אבל בעיקר בגלל שלדוד אי אפשר להגיד לא.

היה לו פתיל קצר, אבל ליבו ופיו שווים היו. אדם שהתחיל מכלום, כמנהיג פועלים תושב עיירת עולים מוזנחת שאותה הוא לקח והפך לעיר משגשגת ומובילה.

אני זוכר שיחה אישית שהייתה לי איתו בלשכה אפופת העשן שלו. היא תמיד הייתה אפופת עשן סמיך. באותם ימים הסכסוך עם אחיו משיח הגיע לשפל חדש, והכותרות על שני האחים הטוענים לכתר היכו גלים גם בתקשורת הארצית. סיפור פיקנטי אחרי הכל. עמר שאל אותי אם לדעתי האישית הוא צריך להתמודד לקדנציה נוספת. כדרכי, הצבתי בפניו את האמת המזוקקת, בלי פילטרים.

אולי בגלל העלבון, בחרו בני משפחתו של עמר שייקבר שם, במרכז הארץ, ולא בעיר שחייבת לו כל כך הרבה

"תרמת המון לנשר. תיזכר כאן לדיראון עולם. אבל אדם צריך לדעת מתי לרדת מהבמה. תפרוש בשיא. תן לאחרים לנסות ולהיכנס לנעליים הגדולות שלך." אלה היו מילותיי, זאת הייתה המלצתי. עמר לקח עוד שאכטה. העייפות ניכרה על פניו. הוא סבל מעודף סוכר בדמו אבל גם ממחלה נוספת: החיידק הפוליטי הטורף כל תא, שדרבן אותו לרוץ לכהונה נוספת, כי דוד עמר רוצה לקדם עוד כמה פרויקטים, הוא רוצה לקטוף עוד כמה הישגים. אבל קהל המצביעים בנשר חשב אחרת ממנו, ונתן את המושכות לאבי בינמו.

עמר נטש בבושת פנים לביתו, תובע את עלבונו. הוא היה משוכנע שינצח בהליכה. זמן קצר אחר כך הוא ויתר על כיסאו במועצת העיר ולאחר שמצבו הבריאותי הידרדר עבר לרשפון – כדי להיות קרוב לילדיו. אולי בגלל העלבון, בחרו בני משפחתו שייקבר שם, במרכז הארץ, ולא בעיר שחייבת לו כל כך הרבה. וזה צורב כי הרי נשר זו דוד עמר ודוד עמר זו נשר.

רק לפני חמש שנים הוא פינה את מקומו. אלה לא היו השנים המוצלחות שנשר קיוותה להן. התנופה נעצרה. הקופה התרוקנה, משהו שם בהיכל העירייה לא תיקתק. אבי בינמו הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, ופתאום אתמול (כפי שנחשף השבוע באתר "ניוז") דווקא ביום שבו דוד עמר נפטר, החליט בינמו שהוא חייב להמשיך בתפקיד עוד קדנציה. זיג זג כזה לא נראה בפוליטיקה המקומית זמן רב.

אבל עזבו אתכם רגע מההווה ולרגע נשים בצד את עתיד העיר. הטור הזה מוקדש לאחד מראשי הערים הטובים ביותר שהיו בישראל. אולי הוא לא היה נקי מטעויות, אולי הסגנון המיושן שלו לא מתאים לפוליטיקה העכשווית, אולי הסוף הפוליטי שלו היה טרגי אבל עם העובדות ועם הקבלות אי אפשר להתווכח.

אינני יודע מי יהיה ראש העיר בנשר בעוד כמה חודשים, אבל מי שייבחר חייב לדאוג להנצחת זכרו של דוד עמר. לא רק כיכר או רחוב על שמו. מגיע לאיש הזה יותר. תושבי נשר, גם אלה שנמנו על מתנגדיו, צריכים להגיד לו תודה ענקית וזה אף פעם לא מאוחר. גם לא היום, כשהוא קבור עמוק באדמה, רחוק מכאן.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com


עוד בבחירות לרשויות המקומיות 2018