היומן של מיכל מתוך "חצי אני": פרידות

"אז נכון שהוא פגע בי, ונכון שהרגשתי לידו קטנה ולא נחשבת וכל הקשר הזה סבב סביבו, אבל איך לכל הרוחות אני אמורה להתחיל מחדש בגיל שלושים פלוס?" הטור השבועי של מיכל שחר מתוך ספרה "חצי אני" בהוצאת צמרת

תכירו את מיכל שחר. שחר היא בת 38, עובדת במכירות, מתגוררת בנתניה, והיא רווקה. מיכל כתבה את הספר המצליח "חצי אני" בהוצאת צמרת לכל אלו שחושבים שרווקות בסוף גיל השלושים זה פיקניק, היא מחדדת לנו שממש לא. 

היומן של מיכל:

"פרידות, כמה זה כואב".

"כל הרעיון הזה של כל סוף הוא התחלה חדשה, לגמרי מאבד משמעות כשמדובר בפרידה מבן זוג. אנחנו רואים רק את הסוף, והוא לא נראה משהו בכלל. הוא חשוך ומר ואין בו שום עתיד. גם תמיד יש  את הקטע הזה שכשנפרדים, אז כל דבר מזכיר אותו, גם אם למשל  יש  לו שם לא שגרתי כמו יהושוע, ולא יצא לך להכיר אף אחד בשם הזה לפניו, אז פתאום לכולם קוראים יהושוע".

"כל שיר שמתנגן ברדיו מזכיר אותו, כל סרט שמוקרן בטלוויזיה מזכיר איזה רגע של הביחד שלכם, והחלק הכי גרוע הוא שפתאום לכולם יש זוגיות ורק את לבד עם כל המירמור שלך ובא לך למות".

"פרידה, כמה שזה כואב".

 

"אני ממש בעד להוציא חוק בעניין בסגנון של 'שברת  שילמת'. תחשבו על זה, כל גלוני בן אנד ג'ריס, הסטוקים של אריזות הטישו של קלינקס, המנוי לחדר כושר בכדי להוריד את כל הקילוגרמים העודפים שהתווספו בגלל הגלידה ולבסוף מסע השופינג המטורף שיחתום  את העניין, זה עסק דיי יקר לא?".

"זה אמור בעיקרון להיות התהליך 'הבריא' של פרידה, כמובן בצירוף כל השלבים הרגשיים המתלווים לכך, האבל, הכעס, ההשלמה וכו'. אני זוכרת את הפרידה הראשונה שלי מהחבר הרציני הראשון. חשבתי שזה סוף העולם, גרתי לבד בדירה קטנה ללא טלוויזיה, והדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לקנות טלוויזיה ולצפות בשידורים החוזרים של סלסטה, וזה הסתדר לי יופי עם הדרמה קווין שהייתי".

"כמעט במשך חודש לא הכנסתי כלום לפה, רזיתי, נהייתי פצצה, ואחרי חודש  וחצי  הכרתי  את  החבר הבא שלי. אבל עם השנים זה השתנה ועברתי לא  מעט פרידות, ואיכשהו לאורך השנים משהו שם בצנרת האנושית שלי נסתם. במקרה שלי, שלב  ראשון הוא שלב ההכחשה, שלב שני זה שלב ההדחקה ואין יותר שלבים לאחר מכן".

"שברת, שילמת".

"שברת, שילמת".

 

"אני מאלו שקמות בבוקר ומתגלגלות. אצלי תמיד הכל בסדר. גם כשנשבר לי הלב ומבפנים שבר כלי מבחוץ רוח רפאים, אבל שמה על אוטומט ומתפקדת. אין דבר כזה לעצור את החיים לרגע ולהתאבל ,זה לא שאני לא בוכה, ברור שכן, אבל לבד ובחושך, ולוקח לזה זמן  להגיע  כי אני אוגרת את כל הכאב בתוכי ורק אז זה מתפרץ ומגיע יחד עם התקף חרדה".

"לא קיים שום מצב שאיחשף בפני אחרים בחולשתי. במקרים קיצוניים הודעתי בעבודה שאני קצת לא מרגישה טוב ונשארתי בבית, אבל אני לא נשענת, לא משתפת ולא מראה סממני מסכנות או רחמים. אלזה, אני הייתי כאן לפנייך!".

"כל מה שעניין אותי זה איך אני מחזירה את הבחור אליי, כי הלוחמת שבי האמינה במשפט האלמותי שבאהבה ובמלחמה הכל מותר. זה שהקשר היה מחורבן זה פרט שולי, עד שהשגתי קשר, שאני אוותר? אז הוא נכון שהוא פגע בי, ונכון שהרגשתי  לידו קטנה ולא נחשבת,  וכל הקשר הזה סבב סביבו, ובמריבות שלנו נותרתי אילמת. אבל איך לכל הרוחות אני אמורה להתחיל  מחדש?".

"איך אני אמורה להתחיל מחדש?"

"איך אני אמורה להתחיל מחדש?"

 

"אין  לי כוח לזה. אז הוא לא מושלם, אבל איכשהו בלבד מצאתי לא מעט תירוצים להצדיק  אותו ולהתרפק על ההתחלה הנוצצת שהייתה  לנו. וגם, מי ירצה אותי בכלל? אני כבר בגילאי השלושים המתקדמים, שבמובן הזוגיות זה נחשב כבר לרגל  אחת בקבר, ואם הוא לא יחזור  אליי, אז  זה באמת סוף העולם כי אין סיכוי  שיבוא  אחר אחריו וגורלי נגזר מראש, ואני  אהיה זקנה ערירית שיושבת בכיכר העצמאות בנתניה ומאכילה יונים  וחתולים".

"ויום אחד אני אמות, לבד, ממש לבד ואף אחד בכלל לא יידע ורק כשהגופה שלי תתחיל להסריח השכנים ישימו לב שקרה משהו וככה יגלו שמתתי".

"אגב ברוב הפעמים אכן הצלחתי להחזיר את הבחור, כי סקס עם האקס תמיד עובד, אבל אז הוא עזב שוב וליבי נשבר שוב, ואז הוא  חזר שוב ואז עזב, ואני הכנסתי את עצמי ללופ אין סופי של שיברונות  לב בזה אחר זה".

"כאבי לב".

"כאבי לב".

 

"אבל יום אחד משהו השתנה בי. הלכתי ללמוד כתיבה ולהגשים את החלום שלי וגיליתי שאני קצת יותר משעון ביולוגי מתקתק וזאת שבכל פעם נשבר לה הלב. קמתי בבוקר בכדי לחיות ולא רק בכדי לנשום. מכירים את השיר "כשאת בוכה את לא יפה?", אז בולשיט. אנחנו יפות בכל מצב. גם כשכואב לנו, גם שאנחנו בוכות, גם כשאנחנו חלשות, הרי זה בסך הכל רגע, רגע של התפרקות, רגע של שחרור ולאחר מכן של צמיחה".

"זה רגע של אמת ואותנטיות וברגעים האלו, אנחנו הכי יפות. ולפני זמן מה הכרתי בחור והיה לנו נחמד לחודש ואז נפרדנו, וקצת נשבר לי הלב שוב, ולא  אכלתי  גלידה, אבל כן יצא לי לאכול מתישהו סטייק, ובכיתי אבל זה היה ונגמר כלעומת שבא, עבר לי וחזרתי לשמוח שוב".

"הכי בנאלי לומר שבשביל למצוא אהבה את צריכה לאהוב קודם כל את עצמך, אבל הכי נכון. אני למדתי לאהוב את עצמי ולהבין שאין פשרות, שמגיע לי את הטוב  ביותר, שמי שיזכה בי יהיה המאושר באדם. אז יש מישהו שלא ירצה בי? כולם ירצו, כי אני רוצה".


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין