היומן של מיכל: אחדות

מיכל שחר בטור השבועי, והפעם: תדמיינו לכם קצת אהבת חינם בעולם

תכירו את מיכל שחר. שחר היא בת 38, עובדת במכירות, מתגוררת בנתניה, והיא רווקה. מיכל כתבה את הספר המצליח "חצי אני" בהוצאת צמרת לכל אלו שחושבים שרווקות בסוף גיל השלושים זה פיקניק, היא מחדדת לנו שממש לא.

תדמיינו לעצמכם שהיינו חיים על באמת כמו בשיר "imagin" של ג'ון לנון. תתארו לכם , שלא היו דתות , ולא היו מדינות. לכו יותר רחוק , תארו לעצמכם שלמרות שיש גם בנים וגם בנות , לא היה מגדר. שכולם היו מקבלים את אותו שכר , ולכולם היה את אותו בית. עכשיו לכו יותר רחוק , תתארו לכם שכולם היו לובשים את אותם בגדים וכולם היו אוכלים אותו דבר.

אחדות.

אחדות.

תתארו לכם עולם שאין בו מלחמות , ויש בו רק שפה אחת. נגיד שפת הב' (שפת האהבה למי שזוכר ). ואין מיליון מפלגות , רק אחת ,ויש ראש ממשלה אחד וכמה שרים ,אבל הם ממש כמו כולם.
מה אתם אומרים ? הולכים על זה?
אני אישית, פחות . גם כי זה נראה לי משעמם, וגם כי אני חושבת שאפשר לקיים את משמעות השיר הנפלא הזה גם בלי ללכת רחוק מידי. הרי בסופו של דבר אם אני מסתכלת על זה לעומקו של עניין , היופי האמיתי הוא כל הזמן לגלות את השונה. האם זה אומר בהכרח להסכים עם השונה? לא תמיד. אבל האם אפשר לגלות ולקבל את עצם היותו שונה ? ברור.

אז על מה כולם רבים כל הזמן ? למה לאנשים קשה כל כך לקבל את השונה מהם ? על מה אנשים נלחמים? ומה מקור הצדק? ולמה "ואהבת לרעך כמוך" זאת רק סיסמא שלהרבה מאוד אנשים קשה לקיים?
כולנו מכירים את הפתגם הידוע : "צדק צדק תרדוף". אז מי צודק ? זה שאמר כך או ההוא שאמר אחרת? שניהם צודקים . כי לכל אחד מהם יש את צדקתו , ושניהם טועים, כי כל אחד מהם חושב שהשני טועה. אז בסופו של דבר מריבה תמיד תישאר מריבה, אם אנשים לא יבינו את משמעות הפתגם הגאוני הזה. חוץ מגברים נשואים שמהר מאוד מבינים ש"צודקת " זה המפתח לשלום בית, ורצוי להוסיף אחרי : "אשתי היקרה", בשביל שיתקבל נוסח אמין.

ובחזרה לענייננו , כמה אנרגיות אנשים מבזבזים רק בשביל להיות צודקים , רק בשביל להישאר צודקים , ומה הם לא יעשו למען הצדק הזה , כמה מלחמות יש בדרך , כמה צעקות , כמה הרס אנשים מסוגלים לזרוע רק למען הצדק. ובסופו של דבר מה נשאר להם? צדק , במובן המילה בלבד.

עיקר המלחמות של אנשים הם בעיקר על מקום, אדם תמיד חייב להרגיש שיש לו מקום , הוא רוצה להיות שייך, אז הוא מסמן טרטוריה , כל אחד בתחומו , למשל אדם שמוכשר בדיבור יסמן את מקומו על ידי מילים. אדם שהוא איש כפיים יסמן את מקומו על ידי בנייה . כל אחד ישאיר את חותמו בדרכו שלו. ומה עושה אדם שמרגיש שאין לו כישרון או חותם מיוחד? הוא תמיד ירגיש שהוא צריך להלחם על מקומו.

אבל אם נסכים רגע לצאת מהקליפה הזאת שהיא העולם שאנחנו מכירים ביום יום, אנחנו נבין שבסופו של דבר לכולם יש מקום. כי ככה זה, כל אדם שקיים בעולם הזה מקומו להיות . להיות מה? כל דבר שתחשוק נפשו להיות. גם בלי להלחם על זה . המלחמות הרי מתחילות קודם כל בתוכנו , בגלל הפחדים שלנו , הצורך להוכיח , הצורך להראות, שחלילה לא יחשבו שאנחנו לא שייכים. רק שהראשונים שחושבים שאנחנו לא שייכים הם אנחנו עצמנו.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מה שמביא אותנו למצווה הגדולה שעבורי לפחות עליה עומדת כל התורה " ואהבת לרעך כמוך". משמעות המשפט הוא שאדם אוהב את האחר כפי שהוא אוהב את עצמו. כיום בעידן המודעות שאנשים כבר הרבה יותר פתוחים לדבר ולבטא את אשר על ליבם לא מעט מודים שהם אינם אוהבים את עצמם. שהם היו רוצים לשנות דפוס כזה או אחר.

אני לא באמת חושבת שאדם יכול להשתנות , הוא כן יכול לשנות את הרגליו ואף לשדרג את הדפוסים המגבילים אותו , אבל בסופו של יום ,הוא תמיד נשאר אותו אחד. אני למשל מאוד רוצה להיות מלאת ביטחון עצמי , אני למדתי עם הזמן לתפוס את הרגע שבו אני חסרת ביטחון , להבין זאת וללכת עם הפחד יד ביד. וזה נותן לי יותר ביטחון. אבל במהותי , אני תמיד אהיה אותה אחת . עם הזמן קלטתי שכל היופי הוא להודות ולהכיר בזה שזאת אני , האם זה רע? ממש לא , כי אני לומדת לאהוב את עצמי ככה .

רק ברגע שאנשים ילמדו לאהוב את עצמם באופן מלא על כל חלקיהם, הם יוכלו לאהוב באופן מלא את כל הסובבים אותם . ואז לכולם יהיה מקום , ואז תהיה אחדות. והשיר המקסים הזה של ג'ון לנון, לא יהיה רק שיר , הוא יהיה המציאות שלנו.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין