היומן של מיכל: ניסים ונפלאות

היומן של מיכל: והפעם, איך נהיה מחוללי הניסים של עצמנו? >>>

תכירו את מיכל שחר. שחר היא בת 38, עובדת במכירות, מתגוררת בנתניה, והיא רווקה. מיכל כתבה את הספר המצליח "חצי אני" בהוצאת צמרת לכל אלו שחושבים שרווקות בסוף גיל השלושים זה פיקניק, היא מחדדת לנו שממש לא.

הטור הזה הוא קצת המשך של הטור הקודם. הוא מדבר על  ניסים. בכדי להמחיש לכם מה זה נס עבורי, היה נראה לי נכון לשתף אתכם באירועי השבוע החולף עד כה.

אם כן ,  לשבוע  הזה הגעתי כשאני דיי חשבתי  לפרסם מודעה ביד 2 בסגנון  של : "חלקי  גוף  למכירה".  כך הרגשתי, מפורקת  לגמרי! השבוע שקדם לו לא הטיב עימי במיוחד והדאיגו  אותי  דברים שניתן להגדיר אותם  ברומו של עולם. בנוסף לדאגות שלי, התאכזבתי ,כאבתי , נעצבתי  ובכיתי קצת הרבה (יותר הרבה מקצת ). ובצאת השבת התקשרה אליי חברה ,שעצם היותה הוא נס  גדול בחיי (אוהבת אותך מורני! ), ואמרה  לי : "מיכלי , יש  לך עד  22:00  לבכות , לצעוק , לעשות  מה שבא לך , אבל שם את שמה גבול ואז מאפסת את עצמך מחדש !. "

ניסים ונפלאות.

ניסים ונפלאות.

 

עשיתי כדבריה, והתחלתי את השבוע  הזה של חנוכה שהוא  חג שאני כל כך אוהבת , (ונמצא   בשלישייה הראשונה של החגים האהובים עליי ,פסח במקום הראשון ), עם חיוך מאולץ , של  זה מה  יש ועם זה ננצח .  ואז  הגיע הערב והלכתי ללימודי התודעה שלי, והמורה שלי החליט לקחת אותנו   אל תהומות הפחד,מה שמיידית גרם לי  למחוק את החיוך המאולץ שעוד הצלחתי לגרד  בשארית כוחותיי . כעת  שוו בדמיונכם  את  עצמכם  נופלים  לבור שחור בחושך מוחלט, וממשכים  ליפול ,וממשיכים ליפול עוד ועוד ,  והנפילה  היא אינסופית ,ומרגיש לכם שהיא תימשך  לנצח , ואני עשיתי כדבריו  ונכנעתי ונתתי  לעצמי  ליפול  ולראות  את הגרוע  מכל ,  את  כל הפחד הנוראי מכל ,  שאין בו עתיד,תקווה או חלום ,בחושך מוחלט ללא  טיפה של אור. ואני שם לבד, בודדה 'גלמודה וערירית, עד  שהתרסקתי  אל התחתית  וגוש ענק חנק את גרוני , והדמעות עמדו לפרוץ . ודווקא שם בשיאו של כל האופל הזה ובשקט הנורא , התגלה הניצוץ, שמעתי את פעימות ליבי. מה שגרם  לי להבין שכשאומרים שהחיים  חזקים יותר  מהכל , זאת אינה  קלישאה. כל עוד הלב  פועם ,אז החיים  מתקיימים , וכל עוד החיים  מתקיימים , כל האפשרויות  הקיימות מתקיימות גם הן , המשחק אינו נגמר .

יום לאחר מכן ,יום שני ,הלכתי  להדליק נרות עם משפחתי . ואני חייבת לומר שבהתחלה הגעתי  בגישה של  "לקיים  את  המצווה ". אבל  משהו  קרה שם , יחד עם האור של הנרות שדלקו , משהו  נדלק גם בתוכי, ומצאתי את עצמי יושבת לשיחה מאוד מרתקת  ומפתיעה עם אבא שלי.  שיחה  שלעולם לא חשבתי שנקיים , לא  בכזאת פתיחות  ולא בכזאת רגישות . והצלחתי לגלות את  המשפחה שלי מחדש , ולהתפאר בה . וכשאומרים "נס גדול היה פה " ,אז זה בדיוק המקרה.

אם כן ,נס עבור אנשים הוא סוג  של הבלתי יאומן , הדברים האלה שמפתיעים אותנו באופן קיצוני,  אלה שלא האמנו שיוכלו  להתקיים  ולקרות , וכנגד כל הסיכויים הם קרו.  ויש משהו  בחנוכה, שהוא חג של אור, ובכלל זאת מן תקופה שכזאת  כי  לנו  אמנם  יש  את החנוכייה והנרות  אבל  במקביל יש  גם את  הקריסמס  שגם שם דולקים מלא  אורות על עצים מקושטים, וככל הנראה , יש משהו באורות הדולקים הללו שמדליק גם את האור שבלב, ומדליק גם את  האמונה הזאת שלנו  שהכל  אפשרי והכל יכול  לקרות, גם הבלתי  יאמן .

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

אני בכלל טוענת כמו בשיר של אמיר דדון,  שכל יום הוא  נס ,כי אני לא  לוקחת שום דבר כמובן  מאליו.  כל  החיים האלה הם נס  עבורי , ואני חושבת  שהנס  הגדול  הוא  לראות את  המעבר , ובכדי להגיע למצב שבו אנחנו  נצליח לראות את  המעבר צריך  לפעמים  לעצור  לרגע  במרוץ  המטורף הזה של החיים  ולזכור לנשום, אבל לנשום באמת , ולהתבונן  קודם כל  פנימה ואז  אל  החוץ .

ולסיום  אני אשתף אתכם  בנס  האחרון שלי  מהיום הזה  שבו כתבתי לכם את הטור , יום  שלישי , שבו מידי  שבוע  אני הולכת  לפילאטיס  ולשם  שינוי הצלחתי  לקיים  כמעט את  כל התרגילים באופן מושלם בלי  לתת  להם פרשנות משלי  כמו שאני  נוהגת  לעשות בדרך כלל , וכשאני אומרת פרשנות  משלי  זה בדרך כלל  נראה  מאוד  שונה  ממה  שהמורה  מדגימה  בכיתה וגם  מאוד מצחיק מהצד . ואם זה לא נס, אז מה כן?

לסיכום  קוראים יקרים , אתם בוראי הניסים של  עצמכם! תגלו קצת  גמישות ושחרור לגבי הראייה והדפוסים  ששגורים בחייכם ביום  יום , לימדו לראות את המעבר, והאמינו שכל עוד ליבכם פועם  אז  אין דב  שאינו  אפשרי עבורכם. אני מאחלת  לכולכם חג  שמח של  אורות  אינסופיים ושל ניסים ונפלאות.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין