היומן של מיכל: גזענות

מיכל שחר בטור השבועי: והפעם, היא מדברת על הנושא הבוער גם בשנת 2020 >>>

למען האמת לא האמנתי  שבשנת  2020  אני אכתוב טור על גזענות . אבל כנראה שהנושא משום מה עדיין מהדהד בחברה הישראלית – כן ישראלית , זה מה שאנחנו. לא  מרוקאים , לא פולנים ,לא פרסים ולא  תימנים – ישראלים.

זה נכון שחלק עוד עלו מארצות כאלה ואחרות ויש כאלה  שעדיין  עושים עלייה, אבל  ברגע שהחליטו לדרוך על  אדמת  ארצנו , הם הגיעו  אלינו , לארץ זבת חלב ודבש , לארץ המובטחת , זאת שקיוו  להגיע אליה ,זאת  שעברו מסע בשבילה , זאת שאבות  אבותינו הקימו בשתי ידיים רק בשביל שנהיה  כולנו עם אחד מאוחד.

ובכל זאת , הקרע  העדתי הזה עדיין  קיים .  אגב ,אם שואלים  אותי על כל אלה שמתלוננים  על  אפליה אז בהחלט יש  על מה ,  הגזענות עדיין קיימת . כל מי  שצופה באח הגדול עד לה , כל מי  שמחובר לאמצעי  תקשורת  ושומע  הבלים  של ידוענים כאלה ואחרים על עדה כזאת  או על  עלייה  כזאת או אחרת וכל מי שיוצא  לדייטים  עדיין נחשף בין השאלות הראשונות  לשאלה , "מאיזה עדה את/ה? ".

עכשיו אם נדבר גלויות , יכול  להיות שכיום היא  פחות מורגשת בין מזרחים לאשכנזים , אבל היא  עדיין קיימת , העדות הכי טובה  לכך  אלה הפריפריות שברובם  שוכנים עדות  יוצאי ספרד, והערים  הללו אינן מושקעות כמו במרכז, לא במרכזי החינוך , לא בבריאות , לא בפיתוח .

כולנו שווים.

כולנו שווים.

 

גם בדפי ההיסטוריה  הגזענות  קיימת , כל ילד היום  לומד על השואה , אך על האנטישמיות והשואה  שחוו  יוצאי צפון  אפריקה  לא  רשום  דבר בספרי  ההיסטוריה,  על  השערוריות  שהיו  פה  בארצנו הקטנטונת ,למרות  המילים  היפות  שכתובות  על מגילת העצמאות ,קרי  למשל  המקרה של  חטופי תימן  לא  מוזכר  דבר.

אני אגב , חושבת  שצריך לכתוב  הכל , כי  יש  לנו  כל כך  הרבה  מגוון של תרבויות  וזה יהיה  ממש יפה אם  הילדים  ידעו  את  הכל , ויחשפו גם  לאמת היפה והמגוונת  על כל העדות שקיימות  פה.

כי עדות המזרח , זה לא רק קוסקוס  ומפרום . ועדות  אשכנז  זה לא רק שואה  ובדיחות על פולניות .  זה הרבה  יותר  מזה . הבדיחות  אגב, הן  החלק הנחמד  .

הגזענות עדיין קיימת כי זה לא רק  אשכנזים  ספרדים , זה  אתיופים  וזה רוסים  וזה ערבים , זה סטרייטים  ולהטבים , וזה  בעיקר ההפסד שלנו  שאנחנו לא יודעים  לראות  את כל היופי  הזה . ואני  אומרת של כולנו , כי  אם כל אחד באמת יישב לשיחה כנה עם עצמו  הוא ימצא את הגזען הקטן  שבו.

בסופו של דבר, גזענות היא הרבה מעבר לעניין  עדתי ,היא הקושי לקבל את השונה ממך, למה ? ככה . כי לאנשים  קשה עם שוני.

לחילונים קשה מול  דתיים , ולהפך , לרזים יש  סלידה  משמנים , לבהירים יש קושי בראייה של כהים,  לבריאים יש בעיה מול  הנכים , אף על פי שכולנו  נכים  בדרך כזאת או  אחרת.

גזענות היא נכות נפשית לכל דבר וכל אחד  לוקה בה אם זה במעט או הרבה.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

אני  אישית גדלתי  בנתניה , אני  חייבת  לומר שלשמחתי  הרבה  עד שנות העשרה המאוחרות  שלי  בכלל  לא  דיברו איתי  על  הנושא העדתי  , וכשנחשפתי  אליו , נחשפתי  מהחברה  ולא  מהבית . וזה לא  שאני  תמימה  ואני  חושבת  שבבית שלי  לא שררה  גזענות ,  אני  יכולה  להעיד בבגרותי  אחרי שנות העשרים שנחשפתי  אליה. אבל  איכשהו  קרה  שבילדותי  לא ,  ולשמחתי צברתי  לי חברים מכל  וכל ,  וזה עונג מושלם לראות  את כל  היופי הזה, להכיר  מאכלים  שונים , ריחות , צבעים , מוזיקה מכל  הסוגים . שפות  שונות  ,הרגלים, אמונות ,  כמה  עושר וברכה יש  בלראות  את כל הדבר  המדהים הזה.

המיגור לתופעה הזאת  תלוי  אך ורק  בנו . אנחנו  יכולים להמשיך להסתכל מהצד ולהישאר  אטומים לכל השונה  מאיתנו , אבל אנחנו גם יכולים לבחור אחרת , אנחנו  יכולים ללמוד על כל המגוון  התרבותי ולהכניס אותו למסע השורשים של הארץ שלנו  ולהתגאות  בפסיפס  שיצרנו. ויותר מכך, להבין שגם פיסת הפסיפס המגוון הזה , היא חלק מפסיפס גדול יותר, כי אנחנו פיסה קטנה ומיוחדת על הגלובוס  כולו.

באופן קוסמי בזמן כתיבתי את הטור, קיבלתי  הזמנה להיות  נוכחת באירוע  חתימת  אמנה נגד גזענות  ישראלית שמתקיימת  בפעם  הראשונה בארץ  בבית הנשיא בעוד כשבועיים.  ואני  גאה  להיות חלק מהדבר המדהים  הזה לחתום ולהגיד בפרהסיה לגזענות – לא!


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין