היומן של מיכל: הורים ילדים

מיכל שחר בטור השבועי: והפעם, היא מדברת קצת על המורכבות של יחסי הורים וילדים >>>

אומרים שילדים לא מגיעים עם ספר הדרכה ,אבל  גם הורים לא  ( ספויילר ! זה משפט הפתיחה של הספר הבא שלי ).

יחסי הורים ילדים הם דבר מורכב, כי בשלב מסוים יש חילוף תפקידים ואנחנו אלה שהופכים להיות ההורים שלהם וקשה לנו עם זה.

במקרה האישי שלי , למי שעקב עד כה בטורים שלי, לקחתי על עצמי את  תפקיד ההורה בגיל מוקדם מאוד , לפחות כך חשבתי. גדלתי  לאמא שחלתה במחלה נפשית ובהיותי בת  ארבע "נעלמה  "  לחצי שנה של אשפוז, וכך חלפו  להן השנים כשכמעט  כל שנה היא הייתה  מתאשפזת למספר חודשים ואז חוזרת. אז לא ביקשתי לעצמי את התפקיד, קיבלתי  אותו (כיום אני יודעת שבחרתי בו ).

וזה לא שהייתי  אמא שלה כפי שחשבתי שאני , כי כעסתי ובעיקר התביישתי , זאת הייתה  פדיחה רצינית עבורי שאחרים מסתכלים על הילדה שהולכת  עם  האמא  הזאת  שמדברת  לעצמה ועושה  בושות.

הורים וילדים.

הורים וילדים. אילוסטרציה.

 

היום ברבות השנים שחלפו , כשאני מסתכלת בדיעבד  אני  רואה את  אמא  שלי בצורה כל כך שונה, יש בי הרבה יותר רוך, חמלה  ובעיקר  הבנה . ראשית  היא הייתה  אישה יפה , השנים ניכרות  על פניה , גם התרופות עשו  את  שלהן , אבל  אמא  שלי אישה יפה ,  עורה  שקוף ועינה ירוקות. יש בהן תום , ויש  בהן  הבעה של  משהו  שרוצה  לצאת  וכלוא.  אבא  שלי הציע  לה  נישואין  אחרי  חודשיים של הכרות, וזאת  לאחר  שהוא ראה אותה  שמונה  פעמים  בלבד! כי הם גרו רחוק בערים שונות .בזמן שלא  התראו  הוא כתב לה מכתבי אהבה, זאת מחווה  כל כך רומנטית בעיניי, ואם בעלי  קורא  את זה אז הוא מוזמן מאוד ליישם ולא בווטס אפ !

ולמרות שחשבתי שאני כזאת גיבורה בהיותי  ילדה  ורק  חיכיתי  לגדול ולברוח מהבית, חוויתי גם  לא מעט רגעים  של חסד.  אולי דווקא בגלל  מחלתה  היא  הבליטה  את  הילדה שבה , זאת  שהשתוקקה  להיות , זאת  שרצתה לחוות  וזאת  שרצתה  בכל מאודה  להיות  גם  אמא.  לא  מעט  פעמים  היא  סיפרה לי  את  סיפור לידתי, נולדתי בלידת  עכוז  כנראה שלא  ממש רציתי לצאת, היא סיפרה איך הרופא  צעק  עליה  שלא תזוז  מילימיטר  כי זה מסוכן והילדה תמות , אז  היא לא  זזה ולא הוציאה  ולו  צעקה אחת  למרות  הכאב  ולמרות  שקרעו לה  שם  את  הצורה.   וכשנולדתי  היא  רצתה לקרוא לי מאיה , אך לבסוף  סבא שלי ז"ל  קבע לי  את  שמי והיא  ויתרה .

לפני כמה ימים היא  סיפרה לי שעד היום  קצת מציק לה  שהיא  לא  קיבלה את השם שרצתה עבורי.( ולא  אני לא מתכוונת להוסיף אותו לת.ז ) ואני זוכרת  איך אני  ואחי  חשבנו  שזה  רעיון  ממש טוב לצייר על הקירות  בבית  ולחגוג  את ל"ג בעומר  בחדר , ולקפוץ  מהחלון  מהקומה הראשונה,  ואיך כל שני  וחמישי  פתחתי  את  הראש  כי  ללכת  מכות  בשכונה  זאת הייתה  אטרקציה ,  ואני  נזכרת  כיצד לקחה  אותי  לקולנוע בפעמים הראשונות , הסרט  האחרון שהלכנו  לראות יחדיו  היה כשהייתי  בת עשר, "נשיקה  במצ"ח"  ועד היום אני  בוכה  בסופו.  אני  זוכרת  איך  היא  קנתה לי בגד ים  שנורא  רציתי  ושיגעתי  אותה  בכדי שתקנה  לי אותו  וכשחזרנו  הביתה , לא  רציתי  ולא לבשתי אותו  אפילו פעם אחת  כי מדדתי  אותו  והרגשתי  שמנה  ולא יפה . אבל  בעיקר אני  זוכרת  שלא הייתי  גאה במשפחה שלי ושנים קיוויתי שאני  מאומצת.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

ולפני פחות משבועיים נאלצתי  ללכת  איתה  לבדיקות  כי גילו איזה  גוש  בשד השמאלי . תגובתי  הראשונה  הייתה להתבדח  ולומר  שבמקסימום נסדר לה  שניים  חדשים  ושער  אמצע  בפלייבוי , אבל בתוכי מתתי מדאגה, והתפרקתי . כתלמידת תודעה מיד ניגשתי  לעשות  עבודה  תודעתית  אצלי  ואכן  היא  נשאה  תוצאות ובבדיקות לא מצאו  כלום בצד שמאל  , אך  לאחר  כמה  ימים  התקשר  הרופא  לבשר כי  בצד ימין  מצאו  גוש  קטן שיש  לבדוק.  וכל הסיפור הזה לא מתאים  לי יותר, המילה "סרטן "  לא מסתדרת  לי טוב  בפריים, לא  מתאימים  לי  ביקורים  בקופות  חולים  או  בבתי  חולים ,כל זה  לא  מסתדר לי  בלו"ז ,  המילה  "חיים"  קורצת לי  הרבה  יותר, וזאת  על אף שאמא  שלי אישית מתה על קופות חולים ורופאים .

אבל  לי נראה  שהגיע  הזמן  לגרום  לה קצת  נחת , כי היא עברה מספיק  וגם אני . ואנחנו  יכולות להיות אמא  ובת גם  בלי כל  הדרמה .

אם כן , להיות  הורים  זה לא קל , גם  להיות  ילדים  להורים מתבגרים  זה לא  קל , ומשפחה  היא  לרוב תיבת  פנדורה לא פשוטה  לעיכול. ואני  מודה  שכשאני  רואה את  הטלפון של  אמא  שלי על הצג  ישר  צומחת  לי עוד  שערה לבנה , שתהיה  בריאה  היא  אוהבת לדבר והרבה , הרבה  מאוד.  ולעיתים אין לי  ממש  סבלנות, אבל  אז אני נזכרת  שבחדר הלידה הייתה  לה הרבה מאוד  סבלנות  כלפיי.

ההורים שלנו  הם  בסופו  של דבר  אנחנו  בין שנרצה  ובין שלאו ,הם  השתקפות  מאוד  ברורה שלנו ,  ורק  על  עצם היותנו  עלינו  להגיד  תודה עליהם  ותודה  על החיים  שנתנו  לנו. "כבד את  אביך ואימך ", הדיבר במקום  החמישי  והמכובד בעשרת  הדיברות ,  ולא  סתם . הכבוד  אליהם  נמצא דווקא  במקום  שבו  קשה. ובסופו  של  דבר יש  רק שפה אחת  ויחידה שכדאי ורצוי  שנדבר  עם ההורים שלנו  והיא  שפת האהבה.

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין