היומן של מיכל: הפרעות אכילה

מיכל שחר בטור השבועי: והפעם, כותבת הטור היא חברתה מורן משה, שמספרת בגילוי לב על מה שעברה בצעירותה >>>

כל הלקוחות שלי יודעים  שבשעה 13:00  אני  "באמצע  הביס" – כלומר  באוכל . אני  מקפידה על זמן ארוחות  דיי  קבוע ,  אני  אוהבת אוכל  ודואגת  לאכול  ארוחות  מסודרות  לרוב , למרות שאני מתה  על ג'אנק  פוד (נו ,זה הכי  טעים )  והמחשבה על סטייק עסיסי ישר מעלה לי ריר (סליחה טבעונים/ צמחוניים).  ובגדול שני קילוגרמים לפה או  לשם לא באמת משנים  לי, גם כשעשיתי דיאטות מעולם לא הרעבתי את  עצמי , פרט למקרה אחד וזה לא היה קשור  לדיאטה.

בגיל שמונה עשרה חטפתי קלקול קיבה ולא הייתי מסוגלת  לאכול , הדבר היחיד שנכנס לגופי היה  קולה,  הגדרתי  את עצמי בתור  "קולהיסטית "  , עד שגם את זה כבר לא  יכולתי  להכיל  ולא  הכנסתי  כלום ,  פרט לקצת מים ,  במשך חודש ירדתי  בצורה דרסטית  במשקלי  ו"עור ועצמות "  כבר לא היה ביטוי סרק לרזון  שלי , כך נראיתי , זה כמובן השפיע על אורח  החיים שלי , מיעטתי  לצאת  מהמיטה , לא הייתי מסוגלת  לקום  בבקרים . עד שלאחר חודש  הבסטי שלי  , קרין  (אוהבת  אותך אחותי ), ניערה  אותי ואיימה : " או שאת הולכת לאכול משהו עכשיו , או שאנחנו  לא חברות יותר! ".  לאחר שאכלתי פרוסה עם קוטג'  בביסים ממש קטנים הלכתי לדווח לה כי המשימה הושלמה ,  וכך החזרתי לעצמי את חיי.

את מורן משה  או כמו שאני קוראת לה מורני שלי , הכרתי בדרך המשותפת שלנו במסגרת לימודי התודעה , היא אחת המתנות הגדולות של חיי ואני  תמיד טוענת שהופרדנו בלידתנו מרוב שאנחנו  מסונכרנות ,  מורן הציעה לי  לכתוב על הפרעות אכילה. מכיוון שהיא יודעת ממקור ראשון במה  מדובר , על  כן יותר  משמחתי להכניס אותה  למרחב הפרטי שלי ולתת לה את הבמה הראויה לכתוב  על  כך. אז קבלו אותה  בטור היפה והחושפני שכתבה על הפרעות אכילה.

הפרעות אכילה. תמונה: אילוסטרציה

הפרעות אכילה. תמונה: אילוסטרציה

 

הטור של מורן משה:

מכירים את הרגעים הללו שיש לכם דחף למאכל מתוק ואז למאכל מלוח ואז שוב מתוק? לופ אינסופי של זלילה שלא נגמרת.

בצעירותי הכרתי את הלופ הזה רק פעם אחת בחודש סביב המחזור החודשי, אלו היו שעות ספורות שבהן אכלתי את כל הבא ליד ללא כל פחד או סינון של מה שנכנס לפה, יום למחרת הייתי קמה חדשה ורעננה וחוזרת לצום היומי והקבוע שלי.

כן, אני מדברת על הפרעות אכילה.

היום, הפרעות אכילה זאת תופעה או  יותר  נכון מחלה שכולם מכירים, קל לזהות ולאבחן מקרים כאלו, זה חלק מהשיח החברתי שלנו ובחורה "צנומה", לשמחתי, כבר אינה מודל ליופי וחיקוי.

אך כשאני הייתי נערה, זה היה הדבר היחידי שחשבתי עליו, איך אני משמרת את הרזון (החולני הזה!) שלי. אוכל היה משהו שסלדתי ממנו בשגרה, בימי שישי הבישולים של אימי היו עבורי סיוט כשהשיא היה סביב ארוחת שישי, שבה כולם נעצו מבט אל תוך הצלחת שלי בעת "שלכלכתי" אותה עם מספר פירורים קטנים.

אני לא אלאה אתכם "בתפריט" היומי שלי, מאחר והוא לא היה עשיר בכלום ! עיקרו היה שתיית קפה, מים, לצד מספר דל של ירקות וזהו ! זה היה השיא.

כיום כשאני חושבת על זה, לא ברור לי מה עבר לי בראש, או שכן, ויש לזה שם – שנאה עצמית. מכיוון שרק שנאה עצמית מובילה להרעבה אינסופית שכזו.

שלא לדבר על ההשלכות שיש למצב על שאר בני הבית, ההורים שדיברו מאחורי גבי  בניסיון להבין מה עושים או איזה פתרונות מייצרים, רק בכדי שאוכל משהו.

השיא היה כשהתעלפתי בשירותים של בית הספר, זה כמובן היה לאחר שיעור ספורט שבו הוצאתי המון אנרגיה, אך מנגד שום אנרגיה לא נכנסה. האחות של בית הספר קראה לי לשיחה ועזרה לי לייצר תפריט יומי, כזה שיכיל את כל אבות המזון השונים, ואני  ילדה טובה ,חמודה, ומרצה , הנהנתי בחן, הסכמתי להירתם לתהליך ושמרתי את הדף. כמובן ללא כוונה למלא אחריו, אלא בכדי שיהיה לי מעקב עבור ההתחייבויות שלי מולה, מדי שבוע הייתי מדווחת לאחות על מגוון ארוחות שמעולם לא אכלתי, אפילו רתמתי את המשפחה בהכנת כריכים מדהימים שאימי הכינה לי  ואותם חילקתי בסודיות לילדי השכבה.

כך שמרתי על הרזון (למה צריך אוכל כשאפשר לחיות על אוויר?!) ועל השקט מצד כולם, שהיו בטוחים שסוף סוף הבנתי את טעותי ואני בתזונה מלאה ועשירה.

למזלי, טפשת הנעורים הזו חלפה לה בשנות העשרים המאוחרות, כשהבנתי שאפשר לאכול בריא,להזין את הגוף ואפילו להנות מהאוכל! כל זאת לצד אימוני כושר מתונים וארגזים של אהבה עצמית.

כיום התיקון המרכזי שלי הוא שהמטבח הוא חדר בבית שאני מאוד אוהבת.

כשאני מתבוננת בביתי הקטנה, בתוך ליבי אני מתפללת שהיא לא תעביר אותי ואת עצמה את אותם מדורי גיהינום שאני עברתי והעברתי את אימי.

אני רואה סביבי בנות צעירות (מאוד!) שמשוועות למודל יופי מסוים ובא לי לצרוח עליהן, הלוואי והיה לי את הכוח להסיע אותן במנהרת זמן כמה שנים קדימה בכדי לעזור להן להחכים ללא הפגיעה הזו בגוף בשלב הנעורים.

לצערי, תמיד יהיו מקרי קיצון של הרעבה עצמית או האכלה עצמית, שניהם נובעים מדימוי גוף נמוך שהוא המרכיב המרכזי לחוסר אהבה עצמית.

אז ראשית, בואו נפקח עיניים, נהיה מודעים, נביט על ילדינו ועל סביבתם ונהיה ערניים בכל רגע נתון. ומנגד, בואו פשוט נאהב את עצמנו!  ללא כל קשר  למבנה  גופנו או  למידת המכנסיים! בואו נחלחל בחברה שלנו שיח אחר, שיח שמקבל כל אדם, לא משנה מהי מידתו, שיח שרווי באהבה עצמית שמשתקפת לאהבה לזולת, בואו נעצור שניה, נתבונן ונפרגן!

אין דבר יותר מרווה ומשביע  ממילה טובה וחיוך שממלאים באהבה אותנו ואת האחר.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין