היומן של מיכל: רשתות חברתיות

היומן של מיכל: והפעם, היא מדברת קצת על הרשתות החברתיות, ששינו את חיינו מקצה לקצה >>>

לפני לא כל כך הרבה שנים ,היה טלפון חוגה כזה , עם אפרכסת וחוט כזה שמתלפף סביב עצמו. זה ממש היה סוג של ריפוי בעיסוק להחזיר את החוט הזה למצב שבו הוא אינו מסורבל. ואנשים חיו ככה בשלווה , וילדים שיחקו בחוץ והמכשיר היחיד עם מסך שריתק אותם הייתה הטלוויזיה.

רשתות חברתיות. תמונה: אילוסטרציה

רשתות חברתיות. תמונה: אילוסטרציה

אני אישית חושבת שאת רוב ההשכלה שלי בשנות ילדותי המוקדמות קיבלתי מהטלוויזיה . בכדי ללמוד לקרוא ראיתי "בלי סודות" ובכדי ללמוד אנגלית ראיתי "candy can do it". אבל את רוב זמני ביליתי בחוץ בערך מצאת החמה עד שקיעתה , וכשנפגשתי עם חברות הייתי הולכת לצעוק להן מתחת לחלון , לא בין שתיים לארבע כי לא היה נהוג לעשות כן ולא היה מנומס.

את הקשרים החברתיים שלי בניתי שם בחוץ בזמן משחקי הקלאס או המחבואים או הגומי ומי שגר בנתניה הכיר את המשחק "סכין חותכת" ( באמת ,אל תשאלו ), או בבניית מחנות . בתיכון בעיקר בניתי אותם מחוץ לכיתה כשנהגתי להבריז מהשיעורים ( נכון , זה לא חינוכי במיוחד , אבל כטינג'ארית זה תקין ואף מתבקש) זאת הייתה תקופה של תום. ויש בה מן הנוסטלגיה ויש בה מן הגעגוע .

כיום אנחנו בונים את הקשרים החברתיים שלנו דרך הסמארטפון בעיקר. אני לא נגד קידמה כלל , הסמארטפון מקל עלינו משמעותית את החיים והרשתות החברתיות יצרו מהפך. אבל כן יש לי בעיה עם ההתמכרות למכשיר הזה שאיכשהו הפך להיות סוג של עוד איבר בגופנו , ובאיזשהו מקום ,הוא זה שמנהל אותנו. גם אני חלק מהמשחק הזה וגם אני התמכרתי ואני לא אוהבת את זה .

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

אני מן הסתם זקוקה לרשתות החברתיות , הן משרתות אותי והן פלטפורמה מצוינת לקידום הספר שלי , וגם לפרסום הטור השבועי , אני מודה שיש בי קצת את הכמיהה הזאת לכמות הלייקים , כל אחד רוצה כמה שיותר לייקים לא רק ברשתות החברתיות אם כי בחיים בכלל . אבל זה הרבה מעבר לזה , איכשהו אני מוצאת את עצמי נכנסת ממש על בסיס שעתי לפייסוש ולאינסטוש . תודה לאל את הטיק טוק עוד לא גיליתי , עד לפני כמה ימים גם לא ידעתי מה זה , ואני גם לא רואה בו כל שימוש עבורי. ובכל זאת אני לא באמת מבינה את הצורך העז הזה שיש לי בהתעדכנות הכל כך מיותרת הזאת יש לציין לרשתות .

כי עם כל הכבוד לחיים של אחרים , עד כמה באמת חשוב לי למשל לדעת שנועה קירל (שהיא מקסימה , כן ? ) התגייסה ויום למחרת כבר הייתה אמורה לטוס לתיאלנד ולבסוף ביטלה? איך זה בדיוק תורם לחיי האישיים? ממש בשום דבר. זה כבר הפך לסוג של רפלקס שהאצבע ככה עושה את דרכה באופן בלתי נשלט ולוחצת על האייקונים . ובשביל מה? בשביל לגלות עוד איזה פוסט או בשביל לראות עוד איזה תמונה באינסטוש ?

אני יודעת שאני לא לבד בתופעה הזאת , לפני כמה ימים הבטתי על קבוצת אנשים שעמדה לידי וכולם ללא יוצא מן הכלל עם ראש רכון כלפי מטה לכיוון הסמארטפון. כך שנוצר מצב כי הרשתות החברתיות אינן חברתיות כלל ואנחנו מוצאים את עצמנו נשאבים למציאות שהיא וירטואלית בלבד, שלעניות דעתי פוגעת בנו לא רק חברתית אלא גם בריאותית. ופרט לבעיות הבריאותיות הפיזיות שהן ברורות מאליו, כגון קרינה, בעיות עיניים , ולכל הרוכנים הקבועים למיניהם התפתחות של גיבנת , אני מדברת בעיקר על הפן הנפשי.

הסתכלות היתר הזאת על המסכים מעבר לכך שהיא מבודדת אותנו חברתית, היא מכניסה אותנו לסוג של תחרות בעולם הוירטואלי שבפועל אין בו כל תכלית . אנחנו רואים לכאורה תמונה יפה ואנחנו בעצם רואים את מה שאין לנו , או יותר נכון , לא רואים את מה שכן יש לנו. אנחנו כל הזמן עסוקים בהשוואה אל מול עולם שמתנהל ברשת בלבד. אנחנו נוטים לחשוב שאלה החיים עצמם ולמרות שבהיגיון הבריא שלנו אנחנו יודעים לפרש זאת כפיקציה, כי הרי ברור לנו שהתמונה או הסטטוס או הפוסט הוא רק רגע ולא פרשנות שלמה של החיים עצמם, ובכל זאת משהו מבפנים עדיין משתוקק לרצות את אותה תמונה שיש לאחר על הפיד.

אם כן לסיכום, הרשתות החברתיות משרתות אותנו , אבל אנחנו עדיין צריכים להיות עם אצבע על הדופק ולהשתמש בהן נכון. כל התמכרות אינה בריאה. אני באופן אישי אימצתי לי את המנהג שלפחות בסופי שבוע אני מניחה את הטלפון הנייד בצד ועושה בו שימוש מינימלי ורק בעת הצורך. ומכיוון שאני חובבת אתגרים ושואפת לאיכות חיים בריאים וטובים יותר, אני אנסה להגביל את עצמי למינימום שימוש ברשתות החברתיות . אתם כמובן מוזמנים להצטרף אליי.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין