היומן של מיכל: דת

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, נדבר על דת, הדבר שמחבר בינינו אך גם יכול לפלג >>>

אני לא צופה אדוקה של חדשות , גם לא מאלה שצורכים אותם ברשתות. הרעיון של כניסה לקלחת של מתח ולחץ פחות עושה לי את זה, ובכל זאת אני לא חייזר מעולם אחר (תלוי את מי שואלים ) וכמובן שגם אני מעודכנת במתרחש. חדשות הן וירוס לא פחות ויראלי מהקורונה ואנשים אוהבים להפיץ  את הוירוס הזה ולהשמיע  את דעתם , סך כל הגיוני.  הלוואי שיהיה  וירוס ויראלי כזה של חדשות  טובות.

אז פרט לקורונה, החדשות החמות לאחרונה הן נושא עמדות התפילין במקומות ציבוריים. מבחינתי אני יכולה לסכם זאת במשפט אחד, או יותר נכון בשאלה  אחת : מה הביג דיל ?  אבל מכיוון שאני כותבת כאן טור, אז אסכם בקצת יותר.

למי שעדיין לא שם לב , אנחנו חיים בארץ ישראל , הארץ הזאת הוקמה מכיוון שרצינו וגם הזדקקנו  למקום משלנו , העם היהודי. בארצות הגולה, לא ממש  עפו עלינו, או יותר נכון רצו להעיף אותנו .כן , אותנו , את כולנו , את  כל מי שהלאום שלו  "יהודי". כל מי שנקרא יהודי ,נאלץ ללכת עם טלאי צהוב , במקרה הטוב הוא שרד, במקרה הפחות טוב הוא עבר אין ספור מדורי גיהינום ובמקרה הרע הוא  נטבח רק בשל  יהדותו.

קודם בני אדם.

קודם בני אדם.

 

ואנחנו יהודים, בין  אם יש כאלה שחובשים כיפה ובין אלה שלא, בין אלה שהולכים עם ציצית  ובין  אלה שלא, בין אלה ששומרים את השבת כהלכתה ובין אלה שלא , בין אלה שמניחים תפילין ובין אלה  שלא, אנחנו עדיין יהודים.

אני באופן אישי מגיעה ממשפחה מאוד מגוונת , אבא שלי חוטף אלרגיה רק מהתקרבות לבתי כנסת  ואין לו מושג  איך מסתכלים על סידור. אמא  שלי אוהדת גדולה של שיעורי תורה ומתייצבת  אליהם בכל יום ראשון . אחי הקטן יענה על כמעט כל שאלה "בעז"ה" , מניח תפילין מידי יום ונמצא בתהליך של התקרבות, ואחי  הגדול , הלך על כל  הקופה , עם המצוות ,עם שמירת השבת , עם הכיפה ועם שיעורי תורה.

אני אישה מאמינה , מאמינה באלוהים (כבר הזכרתי זאת לא פעם) , משתדלת לקיים בעיקר  את המצוות שבין אדם לחברו , לעניות  דעתי הן הקשות ביותר מכיוון שבכדי לקיימן צריך להיות אדם שלם , ולהיות אדם שלם זאת עבודה פור לייף טיים. ואני  לא דתייה , אף על פי שאם אתעלם מההגדרה היבשה, אז ייתכן שמאוד כן.

ובחזרה לתא המשפחתי שלי, כפי שהבנתם אנחנו מגוונים מבחינה דתית , אבל אנחנו עדיין משפחה ואין לנו כל בעיה עם אמונתו של האחר.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

אני עובדת לא מעט עם המגזר הדתי , בעיקר עם החרדי , עד כה , אף אחד לא כפה עליי חזרה בתשובה ואף אחד לא ביקר אותי על אמונתי  .

כשאני הולכת ברחוב ישנן עמדות להנחת תפילין ועד כה לא ראיתי מקרה של כפייה או  רדיפה   אחרי אדם כלשהו או ניסיון  שכנוע  אינטנסיבי ועיקש  במיוחד בכדי לנסות  "להשיג עוד לקוח".

כמעט כל  ילד עובר ברית  מילה , הילדים לומדים בבתי הספר תנ"ך (לעניות דעתי, זה הספר הכי מרתק שקיים ), בבתי הספר מתקיימים טקסים של קבלת ספרי התנ"ך , עם הגיעם למצוות  של הילדים הם לומדים פרשות וגם  להניח תפילין , רוב הנשים עוברות  הדרכת כלות לקראת חתונתן  והולכות למקווה , בהמון  בתים  מקיימים קידוש בערבי שישי וחוגגים חגים כהלכתם ,ולא מעט אנשים פותחים וקוראים איזה פרק תהילים בשעת צרה.

אם כן, קצת קשה לי להבין , מה בדיוק הבעיה עם עמדות תפילין?  בסופו של דבר כל אחד עושה  כטוב בעיניו.

הבעיה האמיתית ככל כנראה היא עם אחד יהודי, שיש לו גוונים רבים ומסרב להכיר בכך שהוא אחד. ייתכן כי דווקא אלה שמגנים  את הכפייה  וצועקים  "הדתה!"   ייתכן כי דווקא הם ,שעל  פניו צועקים לחופש הבחירה , אלה שלא מסוגלים לסבול את הקיצוניות ואנשים שלבושם שחור לבן מרתיעים אותם , ייתכן כי דווקא הם לבושים בשחור ולבן מבפנים . הם אלה שאינם מכירים בשונה , הם אלה שאינם רואים את היופי על כל גווניו , והם אלה ששוללים  את חופש  הבחירה . ועדיין גם הם יהודים , ואין כל רע בלהיות יהודי , אין כל רע באף דת למען האמת .

אין שלט על דלת ספציפית שאומר : "כאן גר בכיף אלוהים " ,  הוא גר אצל כולם וכל  אחד מאמין בו בדרכו  שלו , ולמי שלא מאמין ולא רוצה שיגור אצלו , אז לא . וזה לא נורא כלל וכלל.

אם כן , אנחנו יהודים ,אך לפני שאנחנו  משויכים  לדת , אנחנו צלם  אנוש, אנחנו  הוויה , אנחנו מהות , ויש ביכולתנו ובכוחנו לבחור. אז לא עדיף להתעסק בהפצת הטוב במקום לחפש מה לא טוב?  בואו נהיה כמו הקורונה, רק הפוך.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין