היומן של מיכל: טור הקדשה לאבא

מיכל שחר בטור השבועי, והפעם: היא מקדישה את הטור לאביה שנפטר, ושולחת מסר לכל אותם ילדים וגם עבור הורים שהיחסים שלהם אינם פשוטים אחד עם השני >>>

הסיפור המדובר הוא שאבא שלי רצה מאוד בת ראשונה, אבל קיבל בן . אז הוא החליט לתקתק עניינים ולא חיכה, ואז אני נולדתי . ההפרש ביני לבין אחי הגדול הוא אחד עשרה וחצי חודשים.

מה שאבא שלי כנראה לא ממש צפה הוא שתצא לו בת שהיא דיי רחוקה מהתדמית של "הילדה הקטנה של אבא". הייתי ילדת טום בוי ,הצבע הורוד לא קסם לי , לעומת זאת לצייר על קירות , ללכת מכות ולפתוח את הראש כל שני וחמישי דווקא כן.

לא סתם התחלתי כך, לפני כמעט שלושה שבועות אבא שלי נפטר, היה ברור לי שאת הטור הנוכחי אני עומדת להקדיש לו .זה קרה במפתיע, דום לב , אדם שחווה טיפ טיפה יותר ממחצית חייו , היה אמור להיות בן שישים ושבע בקיץ הקרוב ,והנה הוא "פרש לגמלאות " בדרך אחרת .

למרות שהוא אינו בנמצא , עדיין קשה לי לדבר עליו בזמן עבר. זה מוקדם מידי ,מה שגם אני מאמינה שהוא נמצא, הוא פשוט "עלה קומה". התודעה שלו לגמרי עדיין חיה וכעת גם בשלווה, הרבה יותר מכפי שהיה בחייו. כי בחייו הוא לא באמת חי חיים מלאים , חייו היו מלאי דאגות , בעיקר בגלל הפרנסה . ובכל זאת חודשים ספורים לפני פטירתו , קיבלנו אני והוא הזדמנות להכיר אחד את השני מחדש , ולשמחתי קיבלתי את האבא שתמיד חלמתי עליו.

עברנו כברת דרך אני והוא , לא היה לי קל בכלל , הוא קיבל בת עם אופי מרדני במיוחד, זאת שפורצת דרך, שלא הולכת שבי אחרי העדר. הוא לא רווה ממני נחת . ואני קיבלתי אבא שהיום בדיעבד , אני מבינה שמאוד רצה לפרוץ גבולות ולשבור תקרות זכוכית , אבל פחד. אני יודעת שכך היה מכיוון שלמרות אופיי המרדני, גם אני מוצאת את עצמי שרויה בחוסר ביטחון מול הדברים שאני רוצה באמת . אז היינו אני והוא מעין שתי מראות מתנגשות , וההתנגשויות האלה הפכו לשבר ביחסים שלנו.

אני ברחתי, הו הו כמה שברחתי . כמה כעסתי וכמה האשמתי , וכמה לא רציתי להיות דומה לאיש הזה. אבל כל זאת אינה אלא אשליה , כי בכל פעם שפגשתי את עצמי במראה ,פגשתי גם אותו . אי אפשר לברוח ממראה, וביום שהשכלתי להבין זאת , שם החל השינוי , ושם למדתי לאהוב את עצמי וגם אותו. למעשה, ביום שבו נפטר הבנתי עד כמה אני אוהבת אותו, את האבא המדהים הזה שלי, ואני מודה לאל הטוב שזיכה אותנו בהזמנות שנייה, במילים יפות, ובחיבוקים החמים שקיבלתי ממנו לפני שהלך.

רציתי לספר לכם על איזה זיכרון מיוחד שיש לי ממנו, אבל יש כל כך הרבה שאין באפשרותי לבחור. את הבובה הראשונה שלי קיבלתי ממנו ליום הולדתי בגיל ארבע ,והיא הייתה מכוערת נורא , אבל אותה אהבתי יותר מכל הבובות שהגיעו לאחריה, דווקא בגלל שהיא הייתה מגושמת ושונה , היה בה משהו שנגע בי , אולי בזכות כך למדתי מהי קבלת השונה.

למרות שאבא שלי לא היה בעל אמצעים , את הרכב הראשון שלי גם קיבלתי ממנו , זאת הייתה המונית שלו לשעבר, ואיתה הגעתי לשיא של מיליון קילומטרז! אולי בזכות כך למדתי מה זה לשבור שיאים. הדבר היחיד שנותר לי ממנו זה מחזיק מפתחות פרוותי של נמר חמוד , שנמצא ברשותי כבר כמעט עשרים שנה .

אבל מעבר לדברים הפיזיים , קיבלתי ממנו גם את אהבה למוסיקה על כל גווניה , הוא היה שומע ממש הכל ! ואולי בזכות כך למדתי על אחדות . אבל הדבר הכי חשוב לעניות דעתי שקיבלתי ממנו זה את אהבת החיים , כי אבא שלי, למרות חייו הלא פשוטים , אהב את החיים , הוא ידע להעריך את הפשוט ואת הקטן כגדול. ורק על עצם התכלית והירושה הזאת שהשאיר לי לעד אני מודה על כך שזכיתי להיות הבת שלו.

הטור הזה מוקדש לאבא שלי, אבל הוא גם עבור כל אותם ילדים וגם עבור הורים שהיחסים שלהם אינם פשוטים אחד עם השני. אז קוראים יקרים, אנא קבלו אחד את השנייה , תוותרו על האגו , אתם שזורים זה בזה, אתם בראתם ואתם נבראתם בצלם . כל אחד מכם נותן ועושה כמיטב יכולתו , פשוט תהיו ותאהבו ללא תנאי


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין