היומן של מיכל: ללמוד לשחרר

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, חברתה הטובה עינת בטור מיוחד שמדבר קצת על ללמוד לשחרר, בעיקר בתקופה הזו של מגפת הקורונה >>>

 

חשבתי רבות על מה אכתוב  השבוע ,והגעתי  למסקנה שאני דיי נהנית  מהמסורת הזאת שפיתחתי לי, שבה אני משחררת מידי פעם ונותנת לאחרים לכתוב  את הטור השבועי, ולא סתם  יצא שעינת  היא  זאת  שהציעה  לכתוב  השבוע , שחרור זה  הסיפור שלה.

אני  ועינת  לומדות  יחד  בלימודי  התודעה , כשנחשפתי  אליה  לראשונה  ,לא הבנתי  למה הבחורה הגאונה  הזאת , כן הגאונה!  לא בכאילו להחמיא לה , אלא על באמת! והיא כל כך יצירתית ומוכשרת,  מחפשת  בלימודים הללו , זאת  שהכל מתויק אצלה בטבלאות  אקסל  במוח,  שהחיים שלה  נראים  כמו  תמונה  מושלמת . ואז הבנתי שבדיוק כמוני , היא רוצה  ללמוד  להיות  קצת  יותר  משוחררת .  אם יום אחד אחליט לעשות  קעקוע  אני  בוודאות אקח איתי  את  עינת ,  עד אז היא  מקועקעת לי בלב.

 

הטור של עינת- תשחררי!

"תשחררי! ",  זאת המילה (אם לא הקללה) הכי מעצבנת לשמוע. בתחרות צמודה מאד נמצאת גם,  ״תירגעי ״!

והרי, אם תגידו לי תשחררי, אני רק אתבצר בעצמי, כמו שסביר להניח שאם תגידו לי להירגע, נירוונה לא תהיה שם.

למה חשבה חברתי היקרה מיכל, שמכל הנושאים שבעולם, שחרור הוא הדבר שדווקא אני אוכל לכתוב עליו?מה לי ולזה?

ללמוד לשחרר.

ללמוד לשחרר.

 

 

מיכל אהובה, וקוראים אנונימיים יקרים, הינה חמש סיבות שמסבירות למה אני לא צריכה לכתוב על שחרור:

 

  1. בימים שכתיקונם, עוד אפילו בתרום עידן הקורונה, וגם כעת אני מתיישבת וצוללת לתוך עומקי הספה ומתחילה בינג׳ חסר רחמים בסדרת נטפליקס כלשהי, כל כך כלשהי, שאין לה שום טעם ושום ריח. ובמקום להבין שהסדרה לא מתקדמת לשום מקום, אני נצמדת חזק אליה ולכל 76 עונותיה, ולא מסכימה לשחרר.

 

  1. שוקולד, שוקולד ועוד קצת שוקולד.

חולשה, התמכרות, אכילה רגשית, you name it. כשהייתה לי סכרת הריון אמרו לי שעכשיו כשלא אוכל סוכר, ארגיש כמו בן-אדם חדש. הם באמת צדקו, הפכתי לאדם חדש, עצבני וממורמר. לכן, גם בנושא הזה אני מסרבת לשחרר ומחבקת אלי בהנאה צרופה 70% קקאו ו200% סוכר.

 

  1. תחום אחר שחולש לאורך חיי הוא חוסר היכולת לגלות גמישות ולעשות שינוי. איך אני מקנאת בקריינית הוויז שמסוגלת למחול על כבודה, לסלוח לי על טעותי, ולחשב לי מחדש מסלול חלופי. בלי חרטות ובלי אשמה. אפילו את התכנון הקטן ביותר אני לא מסוגלת לשנות באמצע. אפילו אם צץ משהו טוב יותר תוך כדי, אני אהיה שם כדי להקפיד שאסבול עד הסוף, אבל לפי התוכנית.

 

  1. שיגרה זה רע? לא מבחינתי. אני שונאת ומפחדת משינויים. תנו לי את קופסת הגפרורים הקטנה והמוכרת לי, ואחיה שם חיים מלאים ועשירים. אני לא מעוניינת לשנות את השגרה המהווה עבורי אזור נוחות עוטף ונעים.

 

  1. סיבה אחרונה וחביבה, איתה אני רוקדת טנגו צמוד, היא תחום העיסוק שלי. אני מעצבת,  אני בוגרת בצלאל בתקשורת חזותית, ואני גאה מאד בעבודות ופרויקטים רבים שעשיתי לאורך הדרך. אחרי שנות ניסיון רבות למדתי להכיר ולהעריך את הכישרון שלי. כישרון חזותי ויצירתי, שמהווה עבורי קרירה מלאה בסיפוק והנאה. במקביל לאורך הדרך, עולות בי לא פעם מחשבות ותהיות, לאן היה לוקח אותי אותו כישרון אם הייתי יותר משוחררת? או אולי בכלל השאלה היא הפוכה: באיזה סיכונים הייתי ניצבת אם הייתי יותר משוחררת?

אחרי חמש סיבות המנמקות מדוע שחרור הוא ממש לא הצד החזק שלי, הצליחה סיבה אחת חצופה הצליחה להשתרבב פנימה, ולהוכיח את ההפך,קבלו אותה במחיאות כפיים רחוצות: מגפת הקורונה!

הסגר, הבידוד, הגזרות והוראות, כל אלה מציבים אותי במקום הכי תקוע ונמוך שיכול להיות. ממש ההפך הגמור משחרור.

אבל אז, דווקא בתוך כל בלאגן הקורונה הזה, בשיא הכאוס, כשהתחושה היא שאין באמת כבר שליטה, הפלא ופלא, אפשר לשחרר!

למה? כי כבר לא צריך לפתח ציפיות, אי אפשר לתכנן תכניות, ואפילו תחזית מזג האוויר בחוץ, כבר לא רלוונטית. וכשתחושת השליטה חולפת, מתפנה מקום לתחושה חדשה ורעננה – השחרור.

והכי קטע, שזה בכלל לא כל כך נורא כמו שזה נשמע.

בכלל הקורונה הזאת היא ״האנטי גיבור״ בעלילה שלי. היא מנפצת את כל אשליית היציבות שבניתי במשך השנים. קווי האופי שלה קודרים ומאוסים. אבל גם המאפיינים השליליים של סגר הקורונה גורמים לי להסתכל פנימה ולראות את כל מה שיש. ובאמת ה״יש״ עולה על גדותיו: זוגיות, משפחה, ילדים, פרנסה, הכל בסופו של דבר יש וקיים.

אחרי שבועיים בבית עם הילדים (3 בנים חמודים) וכשיש כל כך הרבה חוקים בחוץ, משחררים קצת את החוקים בפנים.

אפשר לבלגן את הבית, כי גם ככה אף אחד לא יבוא לבקר. ולא יקרה כלום אם הם לא יתקלחו כל ערב (במילא הם לא היו בחוץ) וגם זמן המסך המוגבל, הפך לפלאו-איזי. אני מוצאת את עצמי משחררת עוד ועוד קצת, אפילו בדברים הכי קטנים, וכל זה מבלי לשים לב בכלל, אלא מכורח המציאות.

זה בעצם האבסורד: המציאות כופה עלי לשחרר.

תוך כדי תנועה (בגבולות ה-100 מטר כמובן) אני לומדת שלשחרר הוא עוד שריר שצריך לאמן, ולא למתוח יותר מדי. אם אשחרר בבת אחת, הכל ייפול וישבר. אם אשתחרר לגמרי מכל חמשת הסיבות שכתבתי, סביר להניח שאקרוס ואתרסק. אבל כשהשינוי והשחרור עדינים, ונמצאים בפרטים הקטנים, אז מרגישים כמה הם חיוביים ונחוצים .

באווירה הרגועה והמשוחררת שיש עכשיו בבית, קורים פתאום דברים מפתיעים ומרגשים כמו לשחק במשחקים שאריזתם מעולם לא נפתחה ועליהם עוד נותר פתק החלפה מ-2012. והינה כמה ספרים שפתאום הילדים מתעניינים וקוראים בהם וולנטארית. אפילו תרגילים בחשבון או שיעורי בית במקצועות אחרים לא מלווים בדרמה או קושי, אלא פשוט עשייה רגועה ונעימה.

ואנחנו משחקים ביחד, אוכלים ביחד (מתי זה קרה לאחרונה?) צוחקים ביחד, משתוללים ביחד, וכן, גם רבים ומתווכים ביחד, הכל הכל נעשה ביחד.

והכי הכי כיף: מאושרים ומשתחררים ביחד!


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין