היומן של מיכל: היום שאחרי

הטור של מיכל שחר: והפעם, בטור אופטימי במיוחד היא מדברת על היום שאחרי הקורונה >>>

אני כבר חושבת על היום שאחרי, אני מרגישה אותו, הוא קרוב ממש. באופן קוסמי לפני מספר ימים  שכבר התחזקה בי התחושה התנגן ברדיו השיר:  "Back for good"  בגרסה של טייק דאת', ומאז אני מריצה אותו בלופ. כן,כן, אני גרופית של להקות בנים משנות התשעים, ואני יודעת  שזה האמא של הקיטש, אבל לא אכפת לי, זה חמוד . על כל מקרה לעניין ההקשר, איכשהו אני רואה בשיר הזה  סימבוליות של הלל ליום של אחרי, מעין סוג של הבטחה כזאת .

הדבר הראשון שאני הולכת  לעשות כנראה זה לקבוע תור לספר שלי וכמה שיותר מהר לפני שחבר שלי יגלה שאני לא באמת בלונדינית, נראה לי שהוא כבר מתחיל לחשוד. וגם בא לי ממש ללכת לים .

דיברתי לפני זמן מה עם מישהו שאמר לי שאני אופטימית מידי, שזה ייקח עוד הרבה זמן , אבל  נראה לי שעדיף להיות אופטימיים. תכלס, זה לא שבאמת אני נורא סובלת בתקופת הקורונה, אבל  מרגיש לי שמיציתי, ובא לי כבר את היום שאחרי.

 

הקורונה. צילום: אילוסטרציה

 

הרבה מדברים עליו, מה בעצם הולך להשתנות ? מצד אחד קיים בי החשש שכלום לא ישתנה, כי יש לנו זיכרון קצר, למרות שהקורונה ללא ספק תיכתב בדפי ההיסטוריה. ובכל זאת אנחנו נוטים לרוב לשכוח ויכול מאוד להיות  שאיש איש יחזור  לשגרתו , אנשים יחזרו לקלל בפקקים , להתלונן על כל דבר שלא עולה עם דעתם בקנה אחד ולהמשיך את מרוץ החיים הבלתי נגמר. אבל מכיוון שאני  אופטימית אני רוצה להאמין שבעיקר אנחנו כחברה נשתנה, כי השגנו אחדות וערבות  הדדית במידה מרובה , יש שם עוד קצת עבודה לטעמי אבל בסך הכל , יצאנו אחלה . יחד  עם זאת זה משהו  שנצטרך לשמר לא רק בשעת  משבר.

דיברתי בטור הראשון שלי על הקורונה, שהאחדות הזאת ראשיתה בתוכנו, איחוד כל סך החלקים בתוכנו, סנכרון נבכי התודעה עם המודע. כתבתי הרבה על השפע שבפשטות , על ההכרה בכך שיש  לנו כבר הכל , פשטות אינה פירושה להסתפק במועט, להפך. פשטות מקורה במילה הפשטה , התפשטות . ביום שאחרי אני מקווה שכולנו נחשף במערומינו, שנפשיט מעלינו את כל התירוצים של למה זה לא יכול לקרות , למה כל המאווים שלנו אינם  אפשריים ,שנפשוט מעלינו  את כל "האני פוחד/ת", ונרשה לעצמנו לקיים את מי שאנחנו באמת רוצים להיות .

עוד דבר שאני ממש מקווה שיקרה הוא שנשמור על הטבע, כי הקורונה עשתה טוב לטבע ושיקמה אותו. זיהום האוויר פחת בצורה משמעותית, הכנרת כבר כמעט מלאה, אנחנו קונים פחות וזורקים פחות ולכן אנחנו מזהמים  פחות. כך שיצא שרק על עצם העובדה שעצרנו, הפכנו את העולם למקום נקי ויפה יותר.

 

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

יצא לי לעשות אתמול  מדיטציה. אגב מדיטציה אינה מקורה רק בלשבת לגלגל עיניים ולהמהם, מדיטציה היא קודם כל לנשום. לכל הלחוצים, ואלה שהמוח שלהם רץ מרתון ,אגב, אני מאלה, אני ממליצה בחום לסגל לעצמכם כמה דקות ביום שבו אתם  פשוט עוצמים עיניים ונושמים, זה עושה  פלאים. לגבי המדיטציה מאמש,  פרט למטרת הרוגע שלוותה אליה, ההנחיות היו לפזר חמלה , ראשית כלפי עצמינו , ואת זה כבר למדתי לעשות מזמן , לאחר מכן התבקשנו לפזר חמלה כלפי האנשים שאנחנו אוהבים, בזה אני מומחית , הפתעתי את עצמי שעוד  לפני שהתקבלה ההנחיה  הבאה פיזרתי גם חמלה לאנשים שיש לי עימם קושי , אנשים שקצת נפגעתי מהם, ואז הגיעה  ההנחיה לפזר את החמלה לאלה שקשה איתם, אך אני כבר עשיתי זאת , אך לא עצרתי, נתתי לתת  מודע שלי להמשיך לפזר חמלה ולפתע  מצאתי את עצמי מפזרת את החמלה לקורונה , לנגיף הזה  שהעז לעצור לנו את החיים והמשכתי לעוף עם מחשבותיי בכדי לבדוק מדוע , ואז הבנתי שבעצם בכולנו יש כזה נגיף , כל אחד והנגיף שלו ,או הנגיפים שלו, שהם בעצם הדפוסים האלה שאנחנו לא ממש מתים עליהם , אבל לא יודעים כיצד להיפטר מהם ואנחנו נמשיך להתלונן עליהם בלי סוף,אבל הם יישארו בנו לעולם. אז העמקתי עוד והבנתי שאם אני אחמול את הנגיף ואף יותר מכך , אני אלמד לאהוב אותו, הוא פשוט יקבל  פחות  פוקוס ואז הוא איכשהו ייעלם  מעצמו, גם אם יישאר קיים.

לפני שנה אבא שלי ז"ל, התקשר אליי ביום הולדתי ואיחל לי שלא משנה מה אבחר לעשות בחיי, הוא רק רוצה שאני אהיה מאושרת. ואני חושבת שבסופו של דבר כמיטב הקלישאה, אנחנו באמת חיים רק פעם אחת ( לפחות בגלגול הנוכחי ). אז לעניות  דעתי נראה לי שחשוב שנעשה כל  שביכולתנו להיות מאושרים. זאת אולי התקווה הכי גדולה שלי ליום שאחרי, רק שנהיה מאושרים.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין