היומן של מיכל: יום הזיכרון ויום העצמאות

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא מדברת על יום הזיכרון ויום העצמאות, הימים המשמעותיים כל כך עבור עם ישראל >>>

כמו רבים בתקופה האחרונה גם אני מצאתי את עצמי זמן רב מול הטלוויזיה עושה בינג' על  סדרות , אני בחרתי להתמקד בסדרות מקור, ואחת מהן הייתה  "בשבילה גיבורים  עפים ".

אהבתי את  הסדרה, אך מה שריתק אותי דווקא לא היה הסיפור המרכזי בסדרה של החיפוש אחרי האהובה  לשעבר שאיבדה את עצמה בדרום אמריקה ומצאה את עצמה חברת כת, אף על פי שזה נושא  מרתק בפני עצמו, אך מה שדווקא סיקרן אותי יותר היה סיפור המסגרת שגיבוריו הם יוצאי יחידה קרבית וסובלים מפוסט טראומה.

הנושא הזה של פוסט טראומה משום מה מושך אותי באופן  מיוחד, חלום שלי להעמיק בו  יותר  ולכתוב עליו. יש המון אתגר באנשים האלה שעל פניו כלפי חוץ רובם חיים את חייהם באופן רגיל  לחלוטין ויחד עם זאת הטראומה ובעיקר השתיקה שלהם מלווה אותם לאורך כל הדרך.

 

דגל ישראל.

דגל ישראל.

 

ביום הזיכרון, אנחנו זוכרים בעיקר את החיילים שקיפחו את חייהם למען המדינה שלנו בכדי שאנחנו נוכל לחיות על אדמתנו , יהי זכרם ברוך.  אך יש לנו נטייה לשכוח את אלה שמסתובבים בינינו והם  אמנם חיים ונושמים אך גם הם השאירו את נפשם,  את נשמתם  ואת שמחת החיים שלהם בשדה הקרב.

לי אישית יצא להכיר כמה שחיים עם פוסט טראומה, אני יודעת שהם סובלים מחרדות , ואני יודעת מה זה לסבול מחרדות , אבל  אני גם יודעת שיש  לי את היכולת לחשוף ולדבר עליהן , אבל הם לא מסוגלים לדבר על זה

הם לא מסוגלים לדבר על הסיוטים שמלווים אותם בלילות  ולעיתים גם בימים,  התקהלות היא סיטואציה קשה עבורם , הזיקוקים ביום העצמאות שעבורנו מהווים שמחה וחגיגה  , עבורם מהווים רעש נורא של פגזים ויריות. הם בעצם עדיין חיים במלחמה.

וזה נכון שרובם עוברים טיפול,  ועדיין יש בטיפול הזה מורכבות רגשית , כי זה הרבה יותר מלשבת מול פסיכולוג ולדבר  איתו , הרי שאינם באמת מסוגלים או רוצים לדבר ולזכור את כל המראות הנוראים, ומי באמת יכול להבין אותם? כך שהטיפול הוא מועיל והכרחי,  אך הוא רק פלסטר.

במסגרת שיחה עם חבר אחד מן העבר, שאגב הוא גבר מצליח מאוד וכלפי חוץ  לא ניתן  לזהות כלל שהוא פוסט טראומתי, כבדרך אגב  נאמרה מצידו האמרה הבאה בהקשר לנושא  אחר של  שיחה שהתנהלה בינינו , והוא אמר לי כך: " אני של פעם הרגתי אנשים וזה לא אני של היום".  ובתגובתי  אליו, רק המהמתי . כי יש רגעים שהשתיקה יפה להם , אולי גם החלק המוחץ הזה של  "הרגתי  אנשים " האלים אותי דום.  כמה אנשים כבר אני מכירה שהרגו אנשים?  וגם  איך עונים תשובה ישירה שקשה לצרף אליה חמלה? כי הוא  אותו אדם של פעם , כן זה שהרג אנשים וגם הרג חלק  נכבד מנפשו.  לא כי כך רצה , כי כך התבקש, הוא היה חייל  ופעל  לפי  פקודות שקיבל, וכך היה רצוי שיפעל , כי המשימה שלו  כחייל הייתה לשמור על המדינה שלנו , והוא ידע מן הסתם שזה כרוך בסיכון ושיש  סיכוי שלא יחזור מזירת הקרב, הוא באמת ידע? איך ילד בן שמונה עשרה יכול באמת לדעת מה המשמעות של מוות ? והוא עשה את השירות שלו מדם ליבו וזה כי הוא נשבע לשרת את המדינה, כי הוא שמר עלינו. רק שלהרוג זה לא אנושי, אנחנו נולדנו לחיים , את המוות אנחנו פחות  מחבבים , על  אחת כמה וכמה אם מישהו נדרש ליטול חיים במו ידיו , גם אם יש בכך צדק.

 

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

אז בעיניי כל החיילים שלנו כולם כאחד, קרביים ולא  קרביים , כאלה שנפלו בשדה הקרב וכאלה שתודה לאל  איתנו , הם גאווה, הם  גיבורים, ובזכותם  אנחנו  חוגגים את העצמאות שלנו כמדינה.

המדינה הזאת, שהיא עדיין  דיי פרגית סך הכל, והספיקה לעבור כל כך הרבה מלחמות , ויש בה כל כך הרבה חילוקי דעות, ומגוון האוכלוסייה בה כה רחב, ויש בה מגוון של דתות ושל עדות,  והפוליטיקה בה עוברת שלל תהפוכות, ולמרות הכל היא עדיין איתנה, ויש בה אדמה פורייה , ומגוון טעמים וריחות, ויופי נשגב, ויש לה עוד דרך ארוכה לעבור , והיא עדיין צריכה לגדול.  ועבורי היא קדושה ואני אוהבת  אותה בכל נימי נפשי, רק כי זאת מדינתי  שלי, והשפה בה שלי, והאנשים  והתרבות בה הם חלק ממי שאני, כולם כאחד.

וליום הולדתה של המדינה היפה שלנו אני מאחלת , שתמשיך לגדול ולהתפתח, אחדות , אהבת  אדם, שפע אמיתי בראיית הקיים והיופי, וכמובן שלום.  יום עצמאות שמח!


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין