היומן של מיכל: מכלום להכל

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא כותבת טור על החיים, שיותר חזקים מהכל >>>

היומן של מיכל:

כל כך הרבה מילים רצות לי בראש, תמיד טענתי שאני כותבת גם כשאני לא , ונראה לי שלאנשים  יוצרים והוגים יש מן המשותף בכך שהמוח במן סוג של ריצת מרתון כזאת שלא נגמרת. רק שלפעמים מרוב כמות כה גדולה של מילים נוצר מעין פקק, מן מחסום כזה . וקשה לי להוציא את זה מהפנים אל החוץ, ואז אני מוצאת את עצמי תקועה עם סוג של כאב ראש מעומעם כזה, ובאופן טבעי אני מרגישה שרק שינה טובה תעזור לי. הרי שם בחלומות המילים מתעופפות אל על , הן מקבלות מקום וביטוי בתמונות .

החיים חזקים יותר מהכל.

החיים חזקים יותר מהכל.

 

והשבוע זה מן שבוע כזה שבו הכל חסום לי במילים ואיכשהו יצא ששמתי את  עצמי על אוטומט  ובעשייה הייתי דווקא מכונה משומנת היטב, ואני רוצה להוציא אותן מתוכי, ויש לי הרבה מה להגיד  אבל זה לא יוצא ממני ויכול  להיות שטוב שכך . ושכנה בי עצבות והגעגוע תפס מקום נכבד, וזה הרגיש קצת כבד בלב וקצת חנוק בגרון ולמרות זאת אני לא פוחדת להיות עצובה , שמתם לב שאנשים נורא  מפחדים לתת מקום לעצב?  שמתי  לב שבמהלך הימים  האחרונים שבהם הייתי קצת עצובה, היו שבאו לחבק , אבל נבעה מהם תחושה של חוסר אונים  מול העצבות , שמתם לב שכשילד בוכה ,בין הדברים  הראשונים שאומרים  לו זה "אל תבכה" ? כי זה כאילו אסור ,השאיפה היא להיות בשמחה כל הזמן. אבל אם תסבו את  תשומת ליבכם לשורש המילה , עצבות היא רגש עצבי, בעצם כמו כל רגש  אחר, היא גם רגש מעצב, ולצד העצבות יכולה גם להיות שמחה , כי  שמחה אינה מתבטאת רק בצחוק, הרי  שישנם מלא אנשים שצוחקים אבל שוכנת בהם העצבות , ומלא אנשים שלא פוחדים להיות עצובים ואיי שם הם יודעים שמדובר ברגע מעצב והשמחה היא  בילד אין בתוכם, ואני מאלה.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

שנים ארוכות עוד מילדות ששררה בי התחושה והטמעתי בתוכי את המשפט : "אף אחד לא מבין אותי ", כך האמנתי וכך הסתובבתי במרחב האישי שלי, בתחושה שאין אדם בעולם שיכול להבין את עולמי הפנימי, את הכאב,  את העצב, את תחושת הבדידות וזאת למרות שסך הכל סבבו אותי אנשים והייתי דיי חברותית, ובכל זאת הרגשתי את חוסר השייכות ,וגם את רגעי השמחה שמרתי לעצמי. ועם הזמן כשהתחלתי לעבור את התהליך שעברתי במודעות, הבנתי שה- "אף אחד לא מבין אותי" הוא גזירת דין שאני גזרתי על עצמי, גם אם במודע לא ביקשתי זאת  לעצמי , אבל אני יודעת היטב שלמילים יש כוח ועוצמה והן סוג של  כישוף שאנחנו מטילים על עצמנו , ולהיות במודע שבו  אף אחד לא מבין אותך גם אם אין עניין בהרגשה שכזו , זה סוג  של לבודד את עצמך מהעולם, זה סוג של לא להיות שייך, סוג של אולי אפילו לחשוב שהיקום הזה קצת  גדול עליך ואין שם מקום להכיל או להכלה מצד נחלת הכלל . להיות במקום שבו אף אחד לא מבין אותך, זה מקום שאין בו נוכחות. מעל הכל, בשורה התחתונה זה מקום שלא טוב להיות בו, זה תמיד לעמוד במקום וזה גם מקום שמעורר חרדת ביצוע. וגם אם לרגע נדמה שמתקדמים זה קצת מעין ריקוד כזה של  צעד קדימה שניים אחורה, וזה לרוב  להיות  ב"כמעט"  או  ב"כנגד כל  הסיכויים".

ואני מאסתי במקום הזה כי רציתי  יותר, ואני כבר לא פוחדת  לתת מקום לאני האמיתי שלי, ובאמת  שלא אכפת לי איך רואים אותי , כל עוד אני רואה את עצמי , כל עוד אני פתוחה ומשוחררת, כל עוד אני מכוילת מבפנים ויודעת שהכל  מתחיל ונגמר באהבה. כל  עוד אני יודעת שאני חייבת לצעוד את דרכי בעולם כשהלב שלי פתוח.

אני  מבינה שאם העולם יכול לעצור מלכת ועדיין להמשיך להתקיים, אז גם אני, כי בכל אחד מאיתנו שוכן עולם ומלואו. והגוף שלנו הוא מכונה דיי חכמה, הוא יודע לספר לנו דברים לפעמים שאנחנו לא יודעים , ולא מעט פעמים אנחנו פשוט מתכחשים להם.

אין בי פחד ליפול אל תוך הריק והחור השחור, ונדמה שכבר נפלתי לשם מלא פעמים, אז אם כבר ליפול אני מעדיפה לעשות את זה בסטייל של צניחה חופשית , אפשר גם להנות  מזה, כי בסופו של דבר הריק הזה שכל כך מפחיד אותנו, אינו קיים כלל כל עוד יש בנו רוח חיים. והחיים , אלה שאנחנו כמהים  לחיות אותם  לפי איזה פנטזיה שציירנו בראשנו, הפנטזיה הזאת שיוצרת לנו את האשליה על השליטה, היא בסך הכל פנטזיה. אם רק נשחרר נחווה הרבה יותר מהפנטזיה, נחווה את החיים במלואם ובאמת שהם הרבה יותר שווים מהפנטזיה הזאת, באמת. והטור הזה נכתב מכלום כי לא ידעתי על מה לכתוב ויצא שבעצם יש בו הכל ויש בו את החיים עצמם.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין