היומן של מיכל: מדורת השבט שלי

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, חברתה הטובה של מיכל, מיכל מוזס, מספרת קצת על תחושת השייכות המשפחתית שלה >>>

את מיכל אני מכירה מלימודי התודעה  שלי , והפכנו לחברות מדיי וואן  וזאת על אף שבמבט ראשון , היה לי ממש קשה לראות את הקשר בינינו. אבל מיכל היא קסם , היא  מסוג האנשים האלה שפשוט  לא ניתן להתעלם מהם , מכיוון שהיא עורכת דין, מיידית כמובן מיניתי  אותה לעורכת הדין שלי, היא חדה בטירוף ויש  לה את חדוות החקירה , והיא לימדה  אותי לבדוק שם בפנים את כל הפרטים  הקטנים , כי כידוע , שם אלוהים נמצא. מעבר לכך היא  לימדה אותי  משפט שהפך להיות  דרך חיים  עבורי : "מה שלא בא קל שלא יבוא בכלל". אבל מעבר  להכל מיכל היא  חברת אמת , והיא  כתבה בכישרון ענק על נושא שחשקתי  בו מיידית כששמעתי שהיא עושה עליו פרויקט, והוא על  השייכות ומדורת השבט.

וכשהעמקתי באופן אישי בכך , הרהרתי על נושא השייכות אצלי , אני  זאת  שתמיד הייתה "עוף מוזר", וגם דיי  אהבתי  את הלבד שלי  ובכל זאת קיננה  בי השתוקקות עזה  להשתייך, וחשבתי על משפחתי שעברתי עימם לא מעט תלאות  וחיפשתי את רגעי "מדורת השבט" שלנו  יחדיו. אז נזכרתי  בימי מלחמת  במפרץ  ובייחוד ביום  הראשון  בו התקבצנו  יחדיו  ביחד בחדר  האטום , ונזכרתי איך אבא שלי ז"ל העיר את  אחי שלא התעורר וסחב  אותו בלחץ  כשההוא עדיין חצי  ישן , ואני  נחנקתי  עם  המסכה שלי כי  היה  לי מן  חצי ברדס(שזאת מסכה עם ניילון עליה) אז הורדתי אותה כי  עמדתי  להקיא , ואמא  שלי רצה כל שנייה  לשירותים כי היא הייתה  בהריון עם אחי  הקטן  ועדיין לא ידעה , עד שלבסוף אבא שלי החליט שכל  הסיפור  הזה של החדר האטום ממש  מיותר ונצטרך  לסמוך על  אלוהים שאף נשק ביולוגי או סקאד לא יתקרב  לבית שלנו, ואת  החדר האטום החלפנו במטבח , בארוחות ערב ובצחוקים.

מדורת השבט שלי- מיכל מוזס.

כחלק מסיום לימודי התודעה "במרחב מודעות" יצרתי פרויקט שנקרא  "מניכור למשפחתיות" אני  עורכת  דין ותחום  הניכור המשפחתי הוא תחום  ההתמחות  שלי.  עיקר הפרויקט שלי  עוסק באתגר שיצרתי על שייכות ויחד עם זאת  ביצירת  הפרויקט יצא לי להגות בנושא  "מדורת השבט" . מה זה בעצם?

בתקופת האדם הקדמון התקבצו תושבי כפר סביב מדורה אחת, שהיוותה את מרכז הכפר ולכן שימשה כמקום מפגש והמקום בו נדונו ענייני הכפר. עם התקדמות הטכנולוגיה, החליפו הטלוויזיה ובהמשך האינטרנט את "מדורת השבט" המסורתית. מדורת השבט  הוא אמצעי תקשורת אבל תקשורת זו גם תחושת השייכות שלך .

מוזס. תמונה: אלבום פרטי

מוזס. תמונה: אלבום פרטי

 

כשרובנו היינו  ילדים ,היה ערוץ ציבורי יחיד ובראשית שנות התשעים אחוזי הרייטינג הגיעו במבט למשל לכ- 50%. בכל ערב כשחזרנו מהמשחקים "למטה" ישבנו עם ההורים מול הטלוויזיה.

בזמנו כולם ראו את אותן תוכניות ואם היה משחק של מכבי בכדורסל התקבצנו  יחדיו. ברוב הבתים הייתה ארוחת ערב משותפת וגם די דומה (חביתה גבינה וסלט) , בשישי ארוחות שישי , קידוש , שישי בצהרים ברוב הבתים ראו סרט ערבי ,חיינו יותר בשכונות , ותכלס חיינו חיי שייכות .

לא באתי פה לבכות על החיים המודרניים שאני אישית מתה עליהם, אבל כן אני ידעת להגיד: הייתה לנו "מדורת השבט".

בהרבה מובנים ובמיוחד משפחתיים אני חושבת שמדורת השבט נעלמה. ואני לא שייכת לז'אנר שטוען שמה שהיה פעם יותר טוב ואם יש בידי  את בחירה לקפוץ אחורה לעבר או קדימה לעתיד , העתיד תמיד יקרוץ לי יותר  ,ובכל זאת משהו בוודאות השתנה .

לא סתם שהגלגול של מדורת השבט קרי האינטרנט -תפס באמצעות הפייסבוק , האינסטגרם שגם הם ומטרתם זו תקשורת בין אנשים אבל דווקא זה המצומצם, המשפחתי, דומה שנעלם .

עם מרחבי המחיה שהלכו וגדלו ועם החיים המתקדמים ,העובדה שכל ילד בחדר משלו וכל אחד בענייניו ,ואנחנו עובדים שעות ארוכות , על ידי קידוש האינדיבידואליזם קרה שאיכשהו  איבדנו את תחושת השייכות ואת ההרגשה  שהמשפחה זה השבט שלי . ואי אפשר להגיד שאנשים השתנו או שטבע האדם השתנה. תחושת השייכות הייתה ועדיין המניע החשוב ביותר של האדם .

לי באופן אישי חסרה תחושת השייכות שהייתה לנו בתור ילדים .כזו שהורים וילדים זו יחידת שייכות צפופה, נקודת התייחסות ,השבט שלי. נתחיל מכך שיש הרבה משפחות עם הורים גרושים שזה כבר מציב אותנו בנקודת פתיחה שונה .דבר שני מרחב המחייה התרחב ,זאת אינה משפחה בת חמש נפשות עם שלושה חדרים שבכל פעם נתקלים אחד בשני בבית . כיום בד"כ לכל ילד יש חדר רחוק מהשני ואנחנו כהורים מתפעלים (מסיעים לחוגים וכד')ושמים פחות דגש טבעי על אחדות משפחתית.

כמה יגידו שהם יושבים בצהריים לארוחת צהרים או כל ערב לארוחת ערב משותפת? כמה יגידו שהם ישבו לראות סידרה משותפת או יתעסקו בתחביב משותף .ישנן משפחות כאלה והן מעוררות אצלי קנאה וייסורי מצפון.

ציינתי בתחילת הטור שעיקר הפרויקט שלי עוסק בשייכות, וזאת מכיוון שהשייכות היא יצר ראשוני ואולי הערך הכי חשוב לאדם. הוא רוצה להשתייך ובראשית פירמידת השייכות זאת המשפחה שלו.

אעיד על עצמי אישית שעל אף שאני אמא מאוד משקיעה ,ואוסיף שגם באופן קיצוני, אני עדיין חושבת שלא באמת ייצרתי מדורת שבט או תחושת שייכות של כל אחד מילדי עימי או בינם לבין עצמם.   הדגש הוא יותר תפעולי אינדיבידואליסטי, יחידות נפרדות.  לעניות דעתי למשל למי שמקיים אורח חיים דתי יש הרבה יותר תחושת שייכות . כגון הקידוש בשישי , תפילות בית כנסת בשבת וכו'.

בחודש האחרון במסגרת לימודי התודעה חקרו את נושא ההורות המודעת , מה לכך ולפרויקט השייכות ובפרט הנושא של "מדורת  השבט" ? המון! זה בעיני הבסיס לכל הורות .

איך מייצרים תחושה של:" זו הקליקה הקטנה שלי ". "החבר'ה שלי" ? יותר קל לתפעל, להסיע חוגים ולהיות חברה בועד ביה"ס , אבל האמת שצריך לייצר מדורת שבט של המשפחה שלי .לא חשוב אם זה אמא , אבא ושלושה ילדים, או אמא וילד או כל קונסטלציה אחרת ,קודם כל צריך שייכות גם אם זה להורה יחיד או לזוג או לכל אחד אחר.

איך עושים את זה ? קודם כל מתכווננים בראש לשייכות . אני יודעת שכל הזמן יש לנו בראש הוראות שונות. להחזיק תמונה לעשות כך או אחרת אבל בהורות מודעת לשייכות משמעות על "השייכות" זה המנוע הראשוני של האדם .

גם בהתייחס לילדים שלנו ולמדורת השבט שלהם וגם לנו כילדים ומדורת השבט שלנו עם הורינו ואחינו.

אני שייך אני לא לבד, אני חלק מקבוצה , מוגן ע"י מספר אנשים, אהוב על ידם . זוכרים ב"מורלים"  כשהיינו ילדים היינו צועקים "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם"?

כדי ליצור הרגשת שייכות צריך לייצר מדורת שבט משלנו.

מה נותן לילדים את התחושה שהם חלק מהמשפחה? הכל. כל מה שיוצר בו את ההרגשה שהוא אהוב, רצוי, נחוץ, בן-אדם בעל ישות עצמאית וכבוד משל ובעיקר חלק מקבוצה. בדיוק כמו שאנו אומרים נקודה סינגולארית (ייחודית) אז נקודה סינגולארית  במשפחה שלי.

באתגר שבניתי על כל  אחד לייצר מדורת שבט משפחתית משלו  שבאמצעותה  הוא יצור תחושת שייכות לקבוצה הקטנה שלו שנקראת המשפחה הגרעינית שלי ילדי ואני (או ואנחנו) אני הורי ואחי. לפי מיטב הבנתכם ולפי מה היא מדורת השבט שלכם.

למשל יש  פעולות קטנות שיגרמו למשפחה להיות שייכת אחד לשני ונבדלת ממשפחות אחרות . לדבר בלשון "אצלנו" ו"אנחנו" ,קבוצת ווטס אפ משפחתית, ( אצלי זה  ה"מוזסים") , ספורט משותף, ארוחות קבועות משותפות, לוח חזון משותף, או כל פעילות משותפת לבחירתכם.

למשל כחלק מההחלטה שלי לייצר שייכות, אני חוזרת כבר תקופה מהעבודה , במקום בשעה 16:00 בשעה 13:00 בצהריים לאכול עם ילדי ארוחת צהרים . (כרגע הם בחופש וזו בערך השעה שהם קמים) לא רק להגיש אוכל אלא לשבת איתם . זה נותן לי שעה וחצי בערך של הכנה משותפת, שיחה משותפת ,תקשורת, דיאלוג. נוצרת מדורת שבט .לאחר מכן אני חוזרת למשרד להשלים שעות. לנו זה מתאים מבחינת הלו"ז .כל משפחה יכולה  ליצור את מה שמתאים לה, ישנן אין ספור אפשרויות .

צרו לכם את מדורת השבט שלכם ששם לכל אחד מהקבוצה תהיה תחושת שייכות .

לפני שתיצרו את מדורת השבט הפרטית של המשפחה שלכם רצוי שתשימו דגש חשוב מאוד על  הקביעות, ולכן כדאי לחשוב על משהו נוח ולא משהו קשה ליישום. לא מנוגד לאופיינו אלא משהו שזורם לנו נכון ואותו נקפיד לעשות לאורך זמן .

יצירת תחושת שייכות היא הביטחון של האדם שהוא שייך לקבוצה שתמיד תאהב , תכבד ותשמור עליו . ועל כך נאמר הללויה!


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין