זקוקים לאמא

השעות הראשונות, האורות המסנוורים בתינוקיה, הביות המלא וההנקה הבלתי פוסקת. בשעות הראשונות התינוקות שלנו זקוקים לכל מגע אפשרי ולהרבה חום. תנו להם את זה בלי לוותר לרגע




היום, בהתבוננות לאחור על הדברים, המזל הכי גדול של שתינו היה שהתעקשתי להניק אותה ושהתעקשתי על ביות מלא. צילום: אילוסטרציה

היום, בהתבוננות לאחור על הדברים, המזל הכי גדול של שתינו היה שהתעקשתי להניק אותה ושהתעקשתי על ביות מלא. צילום: אילוסטרציה

 

 

כאשר ילדתי את בתי הבכורה, לפני כמעט 15 שנה, לאחר שעתיים איתי בחדר ההתאוששות, היא נלקחה ממני לתהליך קבלה למחלקה. אותי גלגלו למחלקת היולדות ואמרו לי להמתין עד שאפשר יהיה לקחת אותה. אני זוכרת שהרגשתי תחושה אדירה של מחסור. בן זוגי היה לידי וכמובן ההורים מכל הכיוונים ורק הנסיכה, שהתה לה במחלקת התינוקות בלי שהתאפשר לי לקחת אותה.

היום, בהתבוננות לאחור על הדברים, המזל הכי גדול של שתינו היה שהתעקשתי להניק אותה ושהתעקשתי על ביות מלא (גם אם לא באופן רשמי. כי אז זה לא היה ממש אפשרי). אחרי כשש שעות, כאשר הקימו אותי לראשונה ואפשרו לי להתקלח, הלכתי להביא אותה. את החוויה הזו לעולם לא אשכח. במחלקת היולדות כל האורות היו כבויים, כל הנשים ישנו, בחושך ובדממה. ושם? במחלקת הילודים? אורות דלוקים, בכי מכל הכיוונים ושתי אחיות מסכנות שצריכות לטפל בכל הפרטים. והבת שלי? מצאתי אותה צורחת מלא ריאותיה.

בכיתי יחד איתה. בכיתי וכעסתי ולא הבנתי. לא הבנתי איך כך מטפלים בתינוקות שלנו, איך אחרי תשעה חודשים שכל כך דאגתי וגוננתי על הבטן ועל האוצר שהיה לי בפנים, שש שעות אחרי לידתה, היא צורחת כי אני לא לידה, כי לא נתנו לי אותה, כי לקחו אותה ממני, לכל מיני דברים המוגדרים בפרוטוקול של בית החולים מבלי שאפשרו לי או לבן זוגי לעמוד לצדה. הרגשתי שהיא עוד לא באה לעולם וכבר אכזבתי אותה.  היא עברה בלי שאני לצידה מקלחת בכיור, מוחזקת כמו תרנגולת על הידיים, ולא חלילה כמו שעשיתי לה אחר כך במשך חודשים רבים, אמבטיה במים נעימים שעוטפת ולא מלחיצה. היא קיבלה חיסונים מבלי שהייתי לצדה, לעזור לה לעבור אותם בקלות רבה יותר, בדקו לה רפלקסים מבלי שנכחתי שם, בדקו לה חום רקטאלית, שמו לה משחת עיניים ואז הכניסו אותה לעריסה לחמם אותה, במקום לתת לי, אמא שלה, לחמם אותה. כל זאת, מבלי שהייתי לצדה.

באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה האינטואיטיבית, שהיא לתינוקיה לא חוזרת. בטח לא בלעדיי. פשוט כל הזמן הנקתי. כל פעם שבאו בדרישה להחזיר אותה לתינוקיה, אני הנקתי. וכשכבר החזרתי אותה לבדיקת רופא, הייתי האמא הראשונה שדפקה על הדלת לבוא ולקחת בחזרה (כי בעיני, היה לא הגיוני שהיא תחווה זאת לבד).

בלידות שאחרי ועד הלידה האחרונה שלי, התעצם הביטחון שלי בתחושות ובאינטואיציה האימהית שלי. ידעתי ואף עמדתי הרבה יותר על דעתי. הידע שלי המקצועי הלך והעמיק. כשילדתי את בני החמישי לפני שלוש וחצי שנים, כבר התנהלתי אחרת.

ילדתי בניתוח קיסרי, בן זוגי לא עזב את הקטן אף לא לדקה,  כחצי שעה אחרי הניתוח, הקטן כבר היה אצלי בהתאוששות יונק ומחובר אלי בשיטת "עור לעור". לא החזרתי אותו לתינוקיה, לא הסכמתי שיקלחו אותו ויורידו ממנו את הורניקס (החומר הלבן שמצפה את התינוק). החומר הזה, שיש להחדיר אותו לאט לאט לעור, מעניק לחות לעור, עוזר לתינוק לשמור על חום גופו, להתמודד עם הסביבה החדשה, מווסת את טמפרטורת גופו ומהווה חיסון טבעי ומעין מחסום לחיידקים. גם לא הסכמתי שיתנו לו חיסונים ללא נוכחותי ואף דרשתי להיות נוכחת בבדיקת הרופא והשתמשתי ב"חוק זכויות החולה" לשם כך (זכותו של כל אדם שבבדיקתו יהיה נוכח עוד אדם). הילד הזה לא חווה חווית תינוקיה, והיה התינוק הרגוע ביותר שפגשתי.

מדוע אני מספרת לכם את כל זה? כי הכוח בידיים שלכן. וגם שלכם. אתם ההורים של הילד הזה. כל כך חיכיתם וייחלתם לו, דאגתם, בדקתם, בחנתם  במהלך ההיריון, ועכשיו הוא בחוץ והוא זקוק לכם פי כמה וכמה.

האם הייתן מדמיינות בדעתכן לעזוב את התינוק שלכן לבד במחלקת ילדים ולו לעשר דקות, רק כדי "להביא לי קפה"? האם הייתן מניחות לצאת לו מטווח הראייה שלכן בזמן ביצוע בדיקות רפואיות? סביר להניח שלא. וסביר להניח שגם בית החולים לא היה מאפשר לכן להשאיר אותו לבד והיה בודק את ההתנהלות ההורית שלכן בהמשך.

אם כך, במה שונות שעותיו הראשונות של הילוד שלנו?

אי הפרדת אם מתינוקה הוא נושא כה חשוב ומהותי להתחלת חיים טובה יותר, להצלחת הנקה ובכלל. בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על חשיבותו.

 

עינב פרלה-  דולה ומדריכת הנקה, בעלת מרכז "ספירלה" לנשיות, פריון, הריון, לידה ואימהות.

לייעוץ והדרכה: 052-3481147

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד בבריאות