"הראשון ליולי חלף לו ונראה כאילו לא היו דברים מעולם"

מאמר מיוחד של ד"ר יואב קפשוק, מומחה ליישוב סכסוכים ומרצה במכללה האקדמית כנרת על הסיפוח שלא היה ומשמעויותיו




הראשון ליולי חלף לו ונראה כאילו לא היו דברים מעולם. הרצון לספח את בקעת הירדן וחלקים נוספים מהגדה המערבית לישראל ירד מהכותרות. יש לכך מספר סיבות. הראשונה היא שאין אור ירוק מהממשל האמריקאי. וכאשר זה המצב, נתניהו יכול רק להפסיד מהצגתו כמי שלא יכול לקבוע את המדיניות בעצמו.

לזה מתווספת האמירה שלבני גנץ וגבי אשכנזי יש השפעה על כך שהאמריקאים לא אישרו את המהלך. כמו כן, ההתנגדות של חלק מראשי המתנחלים לצעדים אלה, בגלל החשש שהם יחייבו גם ויתורים של ישראל על חלק מהשטח, הן עוד סיבה מדוע נתניהו ירד לעת עתה מהעניין. כמו כן, הגל השני של הקורונה משפיע כמובן על סדר היום הציבורי. למרות שכאן דווקא נראה שאם הייתה לנתניהו אפשרות להסיט את תשומת הלב הציבורית מהכשלים של הממשלה, דהיינו אם היה לו אור ירוק מהאמריקאים לסיפוח, הוא היה עושה זאת. אבל גם אם הוא היה מנסה, לא ברור אם הוא היה מצליח, כל עוד בגלל הקורונה אין עבודה לרבים כל כך והמצב הכלכלי נהיה קשה יותר ויותר.

קפשוק. צילום: ארז ביט

קפשוק. צילום: ארז ביט

 

כך שאם במובן הפרקטי לא התבצע כל שינוי בשטח, מה המשמעות הרעיונית והציבורית של הרעיון של ריבונות על חלק מהגדה המערבית? המשמעות הראשונה היא שהרעיון שהגדה המערבית/יהודה ושומרון תהיה חלק מישראל הריבונית הפך להיות במיינסטרים. אם בעבר רק קבוצה קטנה ומשיחית תמכה ברעיון בפועל, כיום כבר חצי מהציבור הישראלי תומך בכך. והמשמעות של זה היא עוד דחיפה לכיוון המדרון של רעיון שתי המדינות.

וכך התקופה בה סוגיית הסיפוח היתה בכותרות גרמה לעוד ועוד אנשים להבין שפתרון שתי המדינות אינו ישים. אולי הבולט שבהם הוא העיתונאי היהודי ציוני האמריקאי פיטר ביינרט, שבמאמר ארוך הסביר מדוע אין שום פתרון דמוקרטי אפשרי זולת מדינה אחת דמוקרטית על כל השטח של ארץ-ישראל/פלסטינה המנדטורית, מהים התיכון ועד נהר הירדן. תקציר של המאמר התפרסם בניו יורק טיימס, כאשר בכותרת המשנה נכתב כי "במשך עשרות שנים נלחמתי למען הפרדה בין ישראלים לפלסטינים, אבל כעת, אני מסוגל לדמיין בית יהודי במדינה שוות זכויות". הרבה התקפות ספג ביינארט בגלל דבריו. הרבה קראו לו אוטופיסט. אבל נראה שהאפשרות של מחוללי תהליך אוסלו, לפיו תקום מדינה פלסטינית עצמאית, הולכת ופוחתת, או למעשה כבר לא קיימת כלל. בין היתר בגלל הכמות הרבה של המתנחלים ובגלל שרעיון הסיפוח הפך להיות כל כך מרכזי.

אם כך הדוגמא של ביינארט מלמדת כי רעיון הסיפוח, שהיה בעבר בשוליים והפך למרכזי, הוא בין הגורמים לכך שהחברה הישראלית נמצאת בתהליך בו וו החיבור בין מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הופכת ל-או, מדינה ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית. לתהליך הזה לא אחראית רק תוכנית טראמפ שבה יש סיפוח של השטחים, אלא הרבה מאוד חוקים שעברו בכנסת בעשור האחרון, ואשר ניתן לראות בהם כחוקים שנותנים תוקף משפטי לעליונות היהודית על פני הלאומים האחרים ובראשם הערבי-פלסטיני. החוק המרכזי הוא כמובן חוק הלאום, לפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ללא כל אזכור לערכים דמוקרטיים כמו שוויון וחירות, אשר הוזכרו במגילת העצמאות, וכמו כן השפה הערבית הופכת להיות לשפה לא רשמית כפי שהיה עד כה. נראה כי חוק זה ודומיו משתלב היטב בתוכנית הסיפוח של החלת ריבונות של ישראל על הגדה המערבית.

התהליך בו החיבור בין היהודית והדמוקרטית הולך ופוחת, הוא תהליך שניתן לראותו גם בהפגנות של השנה וחצי האחרונות נגד המשך שלטון נתניהו. הכותרות של ההפגנות הללו הם מלחמה על הדמוקרטיה, ונראה כי אמנם לא מדובר בדמוקרטיה לכל שטח ארץ ישראל, ואין להן קשר לזכויות הפלסטינים, אך זו דמוקרטיה של זכויות אדם, של שלטון החוק, ערכים שיש לגביהן מחלוקת הולכת וגוברת.

למרות שהפגנות אלה לא עוסקות בסוגיית הסיפוח. יש להן קשר הדוק. אמנם תוכנית הסיפוח לא מומשה לעת עתה, אך הרעיון עצמו צובר יותר ויותר אהדה בקרב המרכז הישראלי, שאימץ בשנים האחרונות את הרעיונות של הימין המתנחלי, ומשמעותו היא שליטה של מדינת ישראל הריבונית על מיליוני אנשים שלא בטוח שיקבלו זכויות דמוקרטיות בסיסיות. במקביל, ייתכן וההכרה של רבים שכל הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה – דהיינו לא רק הפלסטינים בשטחים אלא כל אזרחי ישראל עלולים לאבד זכויות אדם בסיסיות שבעידן הקורונה נפגעות ומי יודע אם לא ימשיכו להיפגע גם לאחריה – גורמת ליותר ויותר אנשים, כמו פיטר ביינרט, להבין שהמדינה יכולה להיות או יהודית או דמוקרטית, ואז לעבור ולתמוך באופציה הדמוקרטית, על כל המשתמע בכך.

כך או כך, נראה שהחברה הישראלית מאז שנת 2000 נמצאת בתהליך הזה של היפרדות המקף בין היהודית לדמוקרטית, וכנראה שצריכות לעבור עוד הרבה שנים עד שאחד מהצדדים ינצח. האם יש אפשרות נוספת? ישנן יוזמות המציעות זכויות שוות ליהודים ופלסטינים במסגרת של שתי מדינות במולדת אחת, המתוארת כשביל זהב בין פתרון המדינה האחת הדמוקרטי האוטופי ובין פתרון שתי המדינות שכשל. יוזמות אלה מעוררות עניין אך כרגע הן עדיין לא נתפסות כמרכזיות. האם דווקא הן תהיינה ריאליות? ימים יגידו.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד בחינוך