היומן של מיכל: ילדות נשכחת

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא מדברת בטור נוסטלגי על הגעגועים לילדות >>>

לפני יומיים עשיתי מדיטציה דיי ארוכה , אולי בעצם היא לא הייתה כזאת  ארוכה , חצי  שעה נחשב ארוך? זה כנראה עניין יחסי. על כל מקרה , נאנחתי בה לא מעט ואז איכשהו תוך כדי התחלתי  לבכות. לא ידעתי בכלל  שהייתי צריכה , כי דווקא היו  לי  ימים דיי שמחים , אבל תת המודע  כנראה ידע לדבר משהו שאני סירבתי להגיד בקול , והתמסרתי  לתוך תוכי  עד הסוף ונתתי לעצמי ליפול אל  תוך הריק שהוא לא  ריק בכלל אבל יש בו המון שקט, עד ההתפרקות שהסתבר שהייתי  זקוקה לה. ובכיתי לי בכיף (לא בציניות) ,הפלתי את החומות והסרתי את המגננות , עד שראיתי אור וידעתי שהגיעה תורה של השלווה.

איי שם במסע הזה לתוך תוכי התחשק לי לחזור להיות  עובר , מה היה לי רע שם ברחם ? שחיתי  לי בכיף , האכילו אותי טוב דרך חבל הטבור ורוב הזמן כנראה ישנתי . אפילו נולדתי ישנה , כנראה כבר אז התודעה שלי  ידעה שאת האמת אפשר לראות רק בעיניים עצומות  לרווחה. אולי אפילו התחשק  לי לחזור ללפני , למקום הזה שהתאים שלי מכירים היטב אבל המודע שלי  לא מכיר כלל . ומזה כבר כמה ימים טובים שאני נוברת איי שם בזיכרונות  ילדותי , ודווקא באלה שלא הסבתי את  תשומת ליבי אליהם כלל. וזאת מכיוון כשהייתי ילדה רק רציתי לגדול ולהיות בת שמונה  עשרה. הייתי  בטוחה  אז בילדותי שבגיל הזה יפתרו כל בעיותיי ואני אצא לחופשי .

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

גיל שמונה עשרה אכן היה יום מאוד מאושר עבורי , הרגשתי  שקיבלתי  את החופש  במתנה , וזאת  המתנה הכי יפה  שיכולתי לקבל , רק  שזה הרגיש  ככה באופוריה שהייתה  בה אשליה לכמה ימים  ואז זה נגמר, הרי כיצד ניתן באמת להרגיש שחרור וחופש  כשלא יודעים מה זה באמת לשחרר?

ובחזרה לילדות , זה אולי קצת  "זקן " לומר  "בימים שלי"  ואולי גם שלא , אולי עם השנים  נפתח  בנו געגוע  לילדות נשכחת.  וכפי שציינתי  לעיל , איכשהו  יצא  שמכורח הנסיבות  צללתי  איי שם לעבר, כי יצא לי לעשות  סדר בדברים של  אבא שלי ז"ל ובסידור הארון שלו ראיתי את מדי המילואים שלו ובהם כרוך הזיכרון  הראשון שלי  מגיל  שלוש , הוא  יצא אז למילואים. למדים האלה היה ריח מיוחד שעד היום נושף באפי.  ומצאתי את עצמי יוצאת  למסע ונזכרת  בערגה בכל אותם זיכרונות  שמלאים בצבעים ,  בריחות , בטעמים , בתמימות  ובשמחה שזנחתי איי שם מאחור, או יותר נכון  אלה שלא ידעתי שחוויתי, שכן יש לנו  נטייה לזכור בעיקר את הרע.

יש משהו קסום  בילדות שהוא מלא באמת, מכיוון  שילדים לא יודעים לשקר ( גם אם הם משקרים במילים) יש משהו תמים, טהור ובלתי  מתפשר של  אמת. כעת יותר מפעם  בא לי לחזור  להיות הילדה הזאת שחלמה  והאמינה שהכל  אפשרי עבורה , זאת שהרגעים  הקטנים שהבין  לבין  עשו אותה שמחה ומאושרת.

מיכל שחר בילדותה. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר בילדותה. תמונה: אלבום פרטי

 

בא לי לחזור  לצפות בנילס הולגרסון  ולעוף איתו  למחוזות רחוקים. בא לי את תחילת  הסתיו  ולעשות פו על  סביוני סבא  ולבקש  משאלות , בא  לי לקחת עלי כותרת של פרח ולעשות "אוהב, לא אוהב, אוהב",  אגב,  תמיד וידאתי  שאני  מסיימת ב"אוהב".

בא לי לחזור לימי שישי  אחרי הצהריים  לשעה  חמש  כשהיה  מוקרן  סרט  ערבי , ולכל  ימי החול לשעה שבע בערב ולצפות בדילן ההורס  ב"בוורלי הילס 90210". בא לי להיות מאוהבת כל הזמן.

מתחשק לי לחזור לסמן  את מרצפות המדרכה  בגיר ובמספרים  ולשחק  קלאס,  ולפעמים מתחשק  לי לבעוט את הכדור בסטנגה.

מתחשק לי להסתובב בחוץ בחופש הגדול מצאת  החמה עד שקיעתה  ולצעוק בקול  לקומה  הרביעית בבנין שלידי לקרין הבסטי שלי  שתרד למטה  ולספר לה  את כל הסודות שלי.

יש בי געגוע לימי שבת שבהם בילינו  את רוב  זמננו  בחוף הים  וכל שבוע  זה היה אירוע מחדש, וסבתא שלי הגיעה  עם צידנית  ענקית מלאה בסנדויצ'ים  ובפירות . ובא לי  לבנות שוב  ארמונות בחול.

 

אמנם לא ניתן להחזיר את הזמן לאחור, אבל  כן ניתן  לעצום עיניים ולחוות אותו בתאים מחדש,  ולהחדיר את הויטאליות ואת השמחה . כבר לא פעם כתבתי שבתוכנו  שוכנים הילדים שהיינו והם שם בכדי להישאר, ובזכותם אנחנו גדלים להיות אנחנו.

אני שמחה שהשכחה לא תופסת מקום נכבד בחיי, ובקרוב יגיעו ימים טובים שבהם אחווה את ילדותי המתחדשת עם ילדיי. אהבה וילדות קסומה לכולם.

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין