"איך החינוך הבלתי פורמלי הציל את חיי"

"אני מאמין בלעזור ולהבין, לחבר ולהעצים ולערב את הנוער בנעשה בקהילה שלהם ולגרום להם לחוש שייכות ולתרום"- בואו לשמוע את סיפורו של ארי תאוכו




הסיפור של ארי תאוכו:
לאחרונה עלה החינוך הבלתי פורמלי לכותרות, בשל הנסיונות לקצץ בו או לוותר עליו. סגירת וביטול תכניות, פיטורי מדריכים, שליחת ילדים לרחוב. קרן קרב ותכנית הילה הם רק דוגמאות. וגם אם קיצוצים אלה לא יצאו אל הפועל בסוף הפעם, אין ספק שעוד יהיו פעמים נוספות.

אין גם ספק שמדברים על החינוך הפורמלי ותרומתו פחות מדי, ובמיוחד בצורות ה"רגילות" יותר שלו, כמו חינוך חברתי ומתנ"סים. לא תכניות ייעודיות לנוער בסיכון או לטיפול במכורים, פשוט מרכזי פעילות חברתית, לנוער שאין לו יותר מדי דברים אחרים לעשות, באוכלוסיות מגוונת. אותי תכניות מסוג זה הצילו והן אלה שהביאו אותי להיות איש חינוך בלתי פורמלי המוביל שינוי חברתי. זו הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור שלי. באמצעותו אני מקווה שאוכל למנוע את הכותרות הבאות.

הדרכים של כולנו משתנות ומתפתחות. לא תמיד הן בשליטתנו, לא תמיד מה שתכננו זה מה שיוצא. לפעמים הן מושפעות מחוויות טובות ולפעמים מחוויות קשות וטראומטיות. הגיל בו אנחנו עוברים את החוויות, והמשאבים העומדים לימינינו בהתגברות עליהם יקבעו לעיתים קרובות לאן תפנה הדרך. לכן עבודה עם ילדים ונוער הן כה חשובות. לפעמים נוטים לשכוח את זה.

סיפורי האישי והחוויות שעברתי כילד וכנער הם דוגמה אחת, לא בהכרח בלתי מוכרת, לאופן בו מתעצבות החוויות בגיל ההתבגרות ואיתן הדרכים, אלו שהובילו אתי למקומות לא טובים, ואילו שהובילו אותי להתפתחות, לביטחון עצמי, למימוש עצמי ולהצלחה, ולכוחו של החינוך הבלתי פורמלי בדרך זו.

חזרה אחורה בזמן. בקיץ 93, בגיל 12, בפתח גיל ההתבגרות עם השינוים הגופניים, ההורמונליים, החברתיים וכל השאר, השתנו חיי ואיתם השתניתי אני.

תמונה: ארי תאוכו

אחיותיי ואני הלכנו עם אבא שלנו לאכול פיצה בעיר ומה שהחל כבילוי קליל ומהנה קבל תפנית חדה בסיומו. בדרך חזרה אל הכפר, אבא שלנו עצר את הרכב בצידי הכביש וסיפר לנו משהו שהפך את חיי- הוא ואימי מתגרשים. מאותו רגע, התמונה של אותו קטע בכביש נחרטה בזכרוני לתמיד.
אולי זה נשמע לכם טריוויאלי או מידי דרמטי, בנוסח "מה הביג דיל?" כל אדם שלישי במדינת ישראל מתגרש. אבל לא בכפר בו גדלתי ובמציאות של אותה תקופה. אני מכפר כמא, כפר צ'רקסי ובו 3000 איש. קהילה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. ובאותו זמן , צ'רקסים לא התגרשו. אני אישית הכרתי את המונח באופן כללי בלבד ולא יכולתי לדמין כיצד נראים גרושין וכיצד מתנהלים החיים אחריהם.

בעיקר, לא יכולתי לדמיין מה יגידו עלינו כיצד יתייחסו אלינו לאחר בשורה שכזו. לא יכולתי לדמיין אבל חששתי. מאוד. הביטחון שלי צנח באחת, עוד לפני שמישהו ידע. בכל פעם שהלכתי לבית הספר דמיינתי שכולם מרכלים עלי ואומרים: "הנה זה אבא ואימא שלו התגרשו". לא עבר זמן רב ואבא שלי עזב את הארץ ועבר לגור בחו"ל. אמא אמנם נשארה, והיתה חזקה ואוהבת אך היתה שקועה בחובות ונאלצה לעבוד בשלוש עבודות לפחות כדי לפרנס אותנו.

העולם סביבי התהפך, וחוויתי תחושת נטישה קשה. תוך זמן לא רב זה הפך משם לזעם, שהלך וגדל עם גיל ההתבגרות, הסוער ממילא. לא חלקתי את רגשותי עם איש, לא סיפרתי ולא חלקתי עם איש. גם לא נתתי לאיש לעזור לי וגם אם מורה או מחנך ניסה לעזור, לא נתתי לו והקפתי את עצמי בחומה של מנגנוני הגנה . אבל הרגשות תססו ובעבעו בתוכי והתפרצו בהתנהגות שקשה היה לרסן. הרגשתי שהכל נגדי ושום דבר לא עובד לי. לא היו אשמים בסיפור הזה וגם אין מקום לרחמים, וגם אמא שלי עשתה ככל יכולתה, לצד קשיי הפרנסה להיות קשובה ותומכת. זו הדרך בה אני אישית לקחתי את הדברים. הקשיתי עליה, על המשפחה בכלל ובעיקר על עצמי.

מצאתי את עצמי בקבוצת שווים זועמת לא פחות, כל אחד מסיבותיו הוא, כדי לשכך את הבערה והזעם הפנימיים, אימצנו התנהגויות "עבריינים" וזה עשה לנו טוב. זה התחיל בסיגריות ועבר לאלכוהול, בהתחלה בלילה, ואחר כך גם בצהריים, ולבסוף הייתי מבריז בבוקר מבית ספר כדי לשתות. אלכוהול הולך בדרך כלל עם אלימות ואכן מצאתי את עצמי משתתף במריבות ותקריות אלימות עם כל מי שלא נראה לנו.
ואז נכנס לחיי החינוך הבלתי פורמלי….בגיל 17 הפעילות הבלתי פורמלית נכנסה לראשונה לכפר כמא.

זה התחיל בשמועות שיבנו לנו מועדון נוער שנוכל לשתות בו תה וקפה, לבלות זמן עם חברים ולהיות מעורבים בפעילויות שונות. כרגיל, הפוליטיקה והבירוקרטיה דחו ודחו את מועד פתיחת אותו מועדון נוער, ובמקרה זה זו היתה ההצלה שלי. הזעם שלי הופנה לשאלה: "למה אין לנו מועדון נוער?" במרץ רב אספתי את חברי והחלטנו לגשת אל ביתו של ראש המועצה ולא לעזוב עד שלא יסביר לנו למה אין לנו מועדון.
בניגוד למה שאתם אולי מדמיינים, ההתקהלות מול ביתו לא הייתה הפגנה סוערת. פשוט ישבנו שקטים ומבוישים וחיכינו לראש המועצה שיעבור או יצא מביתו. לא היתה לנו תכנית למעט הרעיון הכללי של "נראה מה יהיה".

ובניגוד לסיפורים רבים אחרים, לאחר ההמתנה, ראש המועצה יצא ודיבר איתנו, ובעקבות השיחה איתו הוחלט לזרז את פתיחת המועדון. עד שיארגנו את המועדון הרשמי אפילו נתנו לנו באופן מיידי מקום חלופי במתנ"ס. זה היה המעשה הראשון של פעולה חיובית שעשיתי. והוא חשף אותי
ליכולת שלי להנהיג ולהשפיע.

באותו זמן מועצת הנוער בכפר כמא הית קצת תלושה מהנוער עצמו, ונתפסה כמקום מעט אליטיסטי של חברה טובים ומוצלחים בלבד, ולא כבית לחבר'ה כמוני. למזלי המדריך שלהם הבין את תפקידו האמיתי של החינוך הבלתי פורמלי.

עם חששות של התחלה אך עם מדריך מבוגר שזיהה את יכולתי להזיז דברים ולהשפיע, ושהאמין בי , גוייסתי לאותה מסגרת שנקראת מועצת הנוער, ונכנסתי לאותה חבורה שנראתה לי בתחילה כמתנשאת ואיומה. התחלתי להיות מעורב, אמנם בשלב זה עדיין לא מנהיג אך כבורג חשוב ומרכזי ממנה. באותה מסגרת גם מצאתי בעצמי יכולות שלא ידעתי שיש לי, כמו יכולת מנהיגות, ועמידה מול קהל ויכולת משחק (שאולי לא מה שקופץ ראשון לראש אבל יש לה המון כוח).

די מהר הפכתי מבן סורר של הורים גרושים לדמות שמדברת בשם כלל הנוער בכפר, ובהמשך לדמות המשמשת לדוגמא לילדים רבים. בגלל התיאטרון בו לקחתי חלק וכן, גם בגלל התפקיד והפעילות החברתית שלי בכפר כמא.

לקח לי זמן להבין את זה. זה בא ביחד עם מילה טובה ממבוגר בכפר "כל הכבוד ילד אתה עושה הרבה טוב לכפר שלנו" או מילד קטן שרואה אותך וצועק את שמך ועושה לך שלום בהתלהבות בגלל היותך במסגרת של מופעי בידור בכפר וכן מדריך בקייטנת ילדים כזו ועוד.

בסיום השירות הצבאי התגלגלתי שוב אל אותה מערכת חינוך בלתי פורמלי, הפעם כמדריך. מידת ההכרות שלי עם הכפר וצרכיו, ותחושת השייכות לכפר, שבו לפני כמה שנים ברגשתי מנותק, עלתה. הוא הפך להיות הכפר שלי, שבו כל אחד מכיר אותי, וכל מי שבו הפך לאח, אחות או הורים שלי. זה הפך להיות למקום בו אני מוכר כאיש קהילה וכאיש שעוזר תורם למשפחות ופעילויות בכפר ומוכן לתת מעצמו לכפר כמה ומעבר, כשחקן מול קהל שצחק ואהב את מה שהצגתי, וכמדריך כמבוגר שנותן יד לנער נערה אחרים ושירגישו ביטחון ויוכלו להוציא קיטור על חייהם המסובכים יותר ומסובכים פחות.

בשלב כלשהו הבנתי שחינוך הוא התחום שלי ואף נרשמתי ללימודי חינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת. מצאתי במקום בית, רכשתי בסיס תאורטי ואקדמי לדברים שחוויתי ועשיתי, וכלים יישומיים ששדרגו את עבודתי, צמחתי והתפתחתי ובאתי לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות.

כל הדברים הללו יחד שינו אותי מקצה לקצה, מנער אלים שמחפש לבדוק גבולות עם עתיד לא מזהיר שביקר בתחנת משטרה מספר פעמים, דרך בחור צעיר שאהוב ומוערך בקהילה בגיל ה20 שלי, וכן כמבוגר ואב ובעל בן 39 (עוד מעט(, בעל תואר אקדמי בחינוך, שמנהל את מחלקת הנוער בכפר.

אני מאמין בלעזור ולהבין, לחבר ולהעצים ולערב את הנוער בנעשה בקהילה שלהם ולגרום להם לחוש שייכות ולתרום.

בין התוכניות שיזמתי ואני מפעיל עם המדריכים נמצאת סיירת נוער אשר מפטרלת בכפר עוזרת בפינוי ועזרה בחצר ובבית בקרב הגיל השלישי, מעבירה רהיטים ממי שלא צריך למי שצריך, מעבירה מקרר ממקום למקום, עוזרת בתחזוקה ובתיקונים. תוך כדי סיור הסיירת גם משגיחה על בני נוער צעירים יותר או ילדים שימנעו מלעשות וונדליזים, והבוגרים יותר יושבים לשיחה עם הצעירים יותר, הכל כדי שכל מי שמעורב ירגיש שייך ומשמעותי. כמובן שלהורים: אב קשוב, אימא אוהבת , סבא וסבתא ערכיים יש מקום חשוב בבחינוך ילדיהם ועל כך רק נברך, אך החינוך הבלתי פורמלי עושה את השלם ובונה אותם לקראת הבגרות של להיות אדם בוגר ואחראי שיוצא אל הקהילה בראש מורם.

לכן אני שחי ונושם חינוך, מאמין גדול בחינוך הבלתי פורמלי וביכולתו לפתור קשיים שלפעמים אפילו הורים ובתי ספר לא מצליחים לפתור. המדריך בחינוך הבלתי פורמלי הוא זה שמאמין בך, הפעילות הבלתי פורמלית המפתחת אותך ואת כישורך, גורמת תחושת סיפוק ומימוש ויוצרת תחושת שייכות לקבוצה ולקהילה.



משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

  • כיצד לדעתכם יש לאחות את הקרעים בחברה?

    צפה בתוצאות

    Loading ... Loading ...

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com
יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד בחינוך