היומן של מיכל: הקול בראש

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא מדברת על רגשות, ועל כמה שהקול בראש

חשבתי לא מעט כיצד אתחיל לכתוב את הטור הזה והסתובבו לי במוח לא מעט קולות אחד שאמר שכדאי להתחיל כך והאחר שאמר שאולי אחרת ,זה שאחריו חיפש את ההתחלה המיוחדת והסוחפת, ועוד אחד שאמר תהיי מצחיקה, כי את כזאת מצחיקה.

ובתכלס , המסקנה הסופית היא לא שיש לי פיצול אישיות (אתם אמורים לצחוק עכשיו) , אלא שדו השיח היום יומי והעיקרי שלנו מתנהל עם עצמנו.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מי שראה את סרט הילדים "הקול בראש" (מי שלא ראה – כדאי ממש), ראה שבעצם כל הקולות האלה מורכבים מבליל שלם של רגשות , עיקרו של הסרט מסביר בעצם עד כמה העצב חשוב כרגש כי בלעדיו לא יכולה להתקיים השמחה. ואם שואלים אותי העצב והפחד וכל הרגשות הנמוכים ביותר הם אלה שמדוברים בעיקר ובקול גדול רק בינינו לבין עצמנו .

את הרגשות הגבוהים הרבה יותר קל לנו לחלוק עם אנשים האחרים , הרי שאז אנחנו במיטבנו , בטוחים יותר, מרגישים יציבים , נוכחים יותר , וקשה מאוד להסתיר אותם , כי אנחנו מוארים , קורנים והחיוך שלנו הוא החותמת הסופית שמסגירה אותנו לעולם .

לעומת זאת את הנמוכים כגון פחד ,עצב , כעס וכו' אנחנו נוטים להשאיר פנימה , לפחות כך אנחנו חושבים ,כי הרי זה תדר שמורגש בדיוק כמו הרגשות הגבוהים , אבל אנחנו איכשהו נוטים לחשוב שאם אין סממן חיצוני שיסגיר את אותם רגשות אז אף אחד לא יגלה. כמובן שבלי קשר אנחנו בעצמנו לא רוצים להיות שם , אז אנחנו קודם כל ננסה להדחיק אותם , מה שאגב גורם בדיוק את המצב ההפוך, הם רק הולכים ומתגברים .

ויחד איתם כל הקולות כמו השדונים האלה המיני מי הקטנים כמו בסרטים שיושבים לנו על הכתפיים ומדברים , האחד תמיד ינסה לומר משהו טוב , והשני ידבר מהמקום האפל , מהתת מודע שלנו ויסביר היטב ממה כדאי לנו להיזהר , למה בכלל לא שווה לנסות , כיצד ניכשל ועוד.
מה שקורה בדרך כלל עם הקולות המנמיכים הם שמרוב שקשה לנו להתמודד איתם , כי מפחיד נורא, באמת! קורה לנו שאנחנו נוטים להסתגר מאוד בתוך עצמנו ו/או שאנחנו נוטים להשליך את זה על הסביבה ובעיקר על האנשים שקרובים לנו.

הפחדים האלה והחוסר ביטחון העצום שקיים בתוכנו כל כך קשה להתמודדות שבמקום לפרק אותו ולקחת את ה"הפחד לשיחה" אנחנו נייחס אותו לאנשים אחרים ולסביבה . הרבה יותר קל הרי לשים אצבע מאשימה על מישהו או משהו מוחשי מאשר להיכנס לתוך תוכנו ולהגיד "היוש " לפחד.

זאת אימה אמיתית , והייתי שם כשהסכמתי להתמסר לפחדים הכי גדולים שלי ולראות אותם במו עיניי. ראיתי שלד, ראיתי מוות בעודי בחיים. אבל דווקא שם מצאתי את נקודת האור הכי גדולה שלי והיא הבחירה , והייתה לי מורה חכמה שאמרה לי, "כשאת רואה את הפחד , לכי אליו בדילוגים", ובכנות אני לא יכולה לומר שאני מדלגת כל פעם לעברו כי לפעמים צריך גם מוכנות וזמן ויש לי חברה מהממת וחכמה מאוד שכבר כתבה כאן טור ושמה לי זיו שאמרה שהחיים נמצאים בגם וגם.

לא מעט פעמים ההליכה לתוך הפחד דורשת הסתגלות לשם כך , אבל אני כן מוכנה לבחור באומץ, כי אני יודעת שאם אני אתן לקולות הנמוכים שלי לנהל את העניינים אז התמונה הנוראה עלולה להפוך למציאות. והחלטתי שלשם אני לא הולכת .

בגלל שכמובן בלתי נמנע מלהתייחס לתקופה הנוכחית , קרי הקורונה (שיאללה , באמ'שלך תעלמי כבר!) ואני מודה שגם אני קצת מפחדת ממנה אולי כמו כולם , וגם עצובה וכואבת לראות את המצב של האוכלוסייה שסובלת מההשלכות הפיזיות והנפשיות שלה , אני חושבת שלא מעט אנשים בתקופה הזאת שומעים בראשם את הקולות הנמוכים , ואלה בעיקר קולות שלא רואים את האור בקצה המנהרה , אלה קולות של סגר , כי הסגר הרי הוא קודם כל בתוכנו , הם קולות של מלחמה והישרדות , וכמובן שגם פה חובה שיהיה את מי להאשים , את הממשלה מן הסתם , את החרדים , את המפגינים , את המשטרה, את כל מי שלא יבוא לנו בטוב רק כי כנראה המלחמה הזאת היא הדרך היחידה שלנו לשרוד .והשקט הוא מפחיד מידי , כי זה שקט של חוסר וודאות, זאת דממה שעלולה לגרום לנו להתפרק ולבכות לא מעט , זה כנראה שקט שיש בו הכי הרבה רעש.

השבוע הקשבתי לשיעור על שפע, ובסיומו התבקשנו לעשות תרגיל וציירנו אינסוף (צורה של 8) בעיגול אחד כתבנו את הדבר שאנחנו הכי מודים עליו , שמן הסתם הוא השפע הכי גדול שלנו , ובעיגול השני כתבנו מהו הדבר שאנחנו הכי רוצים להודות עליו בעתיד . אז בעיגול הראשון כתבתי נתינה שזה הדבר והיכולת שלי שאני הכי מודה עליה בחיי ובעיגול השני כתבתי את הדבר שאני הכי כמהה לו ומי שקורא את הטורים שלי כבר יודע מהו .

וחשבתי לעצמי שאולי אם אנשים יקשיבו רגע לשקט הנורא הזה , אבל איכשהו בתוך כל הכאוס יצליחו למצוא את הדבר הזה שהם הכי מודים עליו ויתמקדו אך ורק בו ומבטיחה לכם שרשימת ההודיות שלכם פשוט תגדל מעצמה ,אולי פתאום זה כבר ירגיש אחרת , אולי הקולות הנמוכים האלה שהם בווליום ממש גבוה ינמיכו את עצמם ואז כבר יהיה ניתן לראות את האור . כי יכול להיות שמנקודת התמקדות קטנה של משהו אחד טוב להודות עליו , נולד עולם של שפע ושל קולות שמחים וגבוהים.

הטור הזה מוקדש לחברה שאני אוהבת ממש ששמעה לא מעט קולות נמוכים בימים האחרונים וחשבה בטעות שהיא הבן אדם הכי רע בעולם , וגם קצת לעצמי כי הכתיבה היא תרפיה ותזכורת מתועדת . ואני רוצה להגיד לה שהיא מושלמת בכל הקולות שיש והיא מדהימה רק מעצם היותה. חברה שלי , אוהבת אותך אינסוף!


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין