היומן של מיכל: חוסר ערך ואהבה עצמית

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא מדברת על אהבה עצמית ללא תנאי

אם מישהו מכם היה יושב לידי בעת כתיבת הטור, הוא בעיקר היה שומע אותי נאנחת. אחד  המשפטים האהובים עליי ושאימצתי לחיקי בעיקר בשנה האחרונה בהקשר של אנחות הוא אמרה של רבי נחמן והוא אומר : "על ידי האנחה משלים החיסרון". פירוש האמרה אומרת , שאם אדם רוצה  משהו בכל מאודו ועשה עבור המשהו הזה את ההשתדלות ואת כל שביכולתו לעשות ובכל זאת עדיין  לא קיבל את רצונו , אז עליו פשוט להיאנח , ודווקא שם מתוך המקום של השחרור הזה יושלם  חסרונו, איך ? כיצד ? אין  לדעת, הוא יושלם .

בחיי, כמה שאני נאנחתי בשבועיים האחרונים ולגמרי לא מנחת (יצא לי קצת פולנייה נכון? ) . כלו כל כוחותיי מסיבות כאלו ואחרות ודווקא כשסוף סוף נפתח טיפונת הסגר, הרגשתי  סגורה ברוחי , אם הייתה באפשרותי  להיכנס למיטה ולישון  שבועיים , אז כנראה שהייתי עושה כן. אבל כוח האנרצייה  אתם יודעים, איכשהו מאלץ אותנו לקום ולהתמודד,  גם אם מרגיש לנו  שנפלנו  קשה,  גם אם נבכה בדרך , גם באותו רגע הכל שחור, גם אם כבר אין לנו אפילו כוח להיאנח.  למה? ככה, כי אלה  החיים.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

דווקא כמישהי שלומדת תודעה מזה תקופה ארוכה ומודעת  לכך שאני זאת שבוראת את המציאות שלי , לעיתים עצם העובדה שאני נופלת באותם מקומות שוב ושוב מתוך מודעות קשה  לי יותר מצד  אחד, ומצד שני המודעות הזאת מאפשרת לי לבחור את  דרכי ואת  הדרך להתמודד עם הנפילה.  והפעם בחרתי פשוט  לנוח , לא לרוץ לחקור , לא לצאת ביני לבין עצמי בנאומים חוצבי להבות שינסו  לעודד את רוחי, בחרתי להתפרק , משהו שממש לא אופייני לי,  יחד עם זאת דווקא בבחירה הזאת  גיליתי גם את הצד האימהי שבי וגם את הילדה שבי,  את האמא הזאת שאומרת לילדה שבה, "אם  לא בא לך היום לצאת אל העולם זה בסדר, מותר  לך גם  שלא , מותר  לך להיות עצובה , מותר לך לחבק את  עצמך  ורצוי שתאהבי  את עצמך גם כך, כי את הראשונה שצריכה לעשות זאת , שאר  האהבה, היא כבר תגיע". והיא אכן הגיעה על ידי משפט  מאוד חכם של חברה שלי שאמרה לי : "עזבי, אל תיקחי את  זה אלייך! אנשים פשוט עוברים דברים עם עצמם ".

אז אחרי כמה ימים טובים  שנתתי לעצמי להיות ככה, ולחשוב שכל  השיט  הזה  קורה רק לי ושאף אחד לא רואה אותי ממטר ונותרתי סגורה בעולמי הפנימי , המשכתי ודיברתי אל הילדה הזאת  והזכרתי לה שגם כשהיא בוכה היא עדיין  יפה,  ויש בה הכל  מהכל  וככה כמו שהיא זה מושלם.  וזאת למרות שהרגשתי חסרת ערך וקטנה ובעיקר נטושה , ובדיוק  כמו שבילדותי חשבתי שאף אחד  לא מבין אותי ואף אחד לא  רואה אותי באמת ושגם אין בי בכלל את האומץ לדבר או לעשות  דבר מה ,  עם כל זה הייתי ובין דמעה לדמעה נאנחתי  לי .

עד שקמתי על רגליי והחלטתי שהגיע הזמן לקום ולעשות. ועשיתי את אשר עשיתי , בלי תכנון מקדים והפתעתי בעיקר  את  עצמי.

יצא לי להרהר לא מעט על חוסר הערך שלי , זה קרה בעת שהתבוננתי על נייר הטואלט שאני  רוכשת ושאלתי את עצמי , למה אני לא קונה נייר טואלט מפנק יותר ? מה, לא מגיע לי יותר ? על כל מקרה, אני יכולה עכשיו להתברבר על איך שנים חשבתי  שזה בגלל המשפחה (היום אני כמובן  יודעת שיש לי משפחה מדהימה  ולא הייתי  מחליפה אותם בעד שום  הון שבעולם ) ואיך ששנים הרגשתי שנתוני הפתיחה שלי לא מזהירים במיוחד,  ועל  כל השנים שבהן הייתי עוף מוזר מבחינה חברתית  וקצת מתבודדת . אבל אם אני אמורה לאהוב את עצמי על סך כל חלקיי , הרי שגם במה שעל פניו נראה החיסרון שלי , גם בו ישנן מתנות יקרות מפז.

אכן מצאתי, הבנתי שבזכות החוסר ערך שלי , למדתי לקבל כל  אדם כשווה בין שווים , למדתי ענווה  וצניעות, למדתי מהי נתינה, עוד למדתי שבגלל חוסר הערך הרבה ממה שנשאר לי הוא פשוט  להאמין ברוח , באלוהות , ביקום,  ויחד עם כל זאת הצלחתי לשמור  על תמימותי , ואני לא מדברת על תמימות של פתי מאמין לכל דבר , אלא  על  ראייה אחרת של מעבר , על  תמימות של ילדים , על חוסר הספק.

אם כן , הסתבר לי שחוסר הערך שלי , הוא כלל לא חסר ערך , להפך, הוא מלא בערכיות והוא יקר  מאוד, ואז בעצם הבנתי שאני לא חסרת ערך כלל אלא להפך,  אני יודעת ליצור תמונה גמישה ורחבה מלמטה עד למעלה  ואיכשהו מה שחשבתי לחיסרון כל כך גדול  פשוט  מאזן אותי .

אם כן , המתנה הכי גדולה שלי בתקופה האחרונה הייתה  להבין באמת מהי אהבת עצמית ללא תנאי  אבל באמת. ואני מקווה שהבנתם ביחד איתי . רק אהבה לכולם .

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין