היומן של מיכל: די לאלימות נגד נשים

הטור השבועי של מיכל שחר: והפעם, היא כותבת טור מיוחד לציון יום המאבק לאלימות נגד נשים

היום מציינים את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. לפני שאתחיל לכתוב על נשים בפרט , חשוב לי לציין כמה נקודות לגבי אלימות .

ראשית אני סבורה שבכולנו וכשאני אומרת כולנו אני ממש מתכוונת לכולם , בכל בני האדם קיימת אלימות. כשאני אומרת אלימות אני לאו דווקא מתכוונת למכות , הרי אלימות מתפרשת בכל כך  הרבה רבדים, היא נמצאת עוד הרבה לפני  המכות , או הביטוי המילולי , היא  קודם כל נמצאת  בתוכנו, בתודעה שלנו.

אם אנחנו מרגישים קטנים או חסרי ערך או שקיים בנו זעם וכעס שאנחנו מדחיקים או שאנחנו חיים  בהסתרה ובבושה , כבר אז יש בתוכנו  אלימות . קחו למשל , מקרה פשוט , נגיד שעשיתי פדיחה ,  קיימות בפניי שתי אופציות , הראשונה היא להגיד : " לא  נורא , פעם  הבאה לא אטעה או אהיה  יותר זהירה" , לעומת  השנייה ולעניות דעתי היא שגורה יותר בפינו והיא להגיד: "יאאא , איזה   דפוקה אני !".  ולאמירה הזאת  תצטרף כמעט  תמיד  איזה מכה על המצח.

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

מיכל שחר. תמונה: אלבום פרטי

 

לכאורה זה נראה רגע קטן של איבוד עשתונות והוא גם לא חייב להיות בצעקה גדולה . אבל תת המודע שלנו מפנים את הרגע הזה טוב מאוד והוא  ישחזר את  עצמו בכל מיני  קטנות כאלה כל פעם  מחדש.  אני אגב ,  מצאתי את עצמי  ברגע כזה שבוע  שעבר בזמן שהייתי בקופה של  הסופר, מיהרתי נורא באריזות והקלמנטינות נפלו  לי מהשקית בזמן שארזתי , הייתי חסרת סבלנות וכבר  ממש רציתי להיות בבית  ופתאום  ברגע הזה שהן נפלו לי  מצאתי את  עצמי  מסננת  איזה  משהו  בסגנון.  זה  קורה ממש  לכולנו, וכן , זאת אלימות.

עוד מקרה של אלימות שכולנו מכירים היטב נמצאת על הכביש , הרי קורה לכולנו שחותכים אותנו בכביש ובאופן אוטומטי תיפלט איזה קללה, הנהג שאותו קיללנו לא שמע אותנו,  כי  ברוב המקרים אנחנו צועקים את הקללה הזאת  לעצמנו  ושם היא כמובן נשארת , איתה  מגיעה תחושת הכווץ'  והחמיצות ובדרך כלל גם נוסיף איזה מכה על ההגה. זאת גם אלימות.

לאלימות אין גזע , היא אינה שייכת רק לשכבות אוכלוסייה החלשות ואינה משתייכת  למגזרים או עדות מסוימות , היא קיימת אצל כולם.

אלימות בכלל נובעת מהמילה אילמות , רוב הנשים שחוות אלימות או האנשים שחווים אלימות ,כי גם גברים חווים אלימות , ולצערי כולנו עדים  לא פעם למקרים הכואבים שבהם ילדים  ותינוקות  חווים  אלימות . ומכנה אחד לכולם , הם שותקים ! לתינוקות כמובן אין  אפשרות לדבר .

חשוב לי להתייחס גם לתקופה הנוכחית  שיש בה כל מיני הצהרות  על כך שכמות מקרי האלימות  עלו בעקבות הקורונה. אז הרשו לי לחלוק על כך, בבית שיש בו  אלימות , תמיד הייתה בו אלימות , הקורונה לא הופכת אף אחד לאלים ,זה לא  תסמין  ידוע בתופעות הלוואי של המחלה , אין ספק  שמצבם הנפשי של הרבה  אנשים נהיה שביר וקשה יחד  עם זאת  גבר אלים , לא  החליט דווקא  בתקופת הקורונה להרים  יד על אשתו , הוא  תמיד היה אלים כלפיה. סביר להניח שלפני הקורונה  והסגר היא פשוט חטפה פחות ועכשיו היא חוטפת יותר , אבל האלימות תמיד הייתה שם .

ברמה האישית, אני מכירה את הצד האלים של האילמות במערכות היחסים שלי , ברובן כמעט לא  רבתי עם אף אחד מבני הזוג  שלי.  הייתי מלכת המריבות האילמות , הוא היה משפיל ומקטין , ואני שותקת, בוכה באופן  חרישי , לא  לידו כמובן , וממשיכה הלאה . דגלתי בלהילחם  על  מערכת  היחסים , לא  לוותר כשקשה , רק  שבעבר לא  באמת הבנתי מה הכוונה  לקושי הזה, לא  הבנתי  שחובה עליי לדבר , חובה  עליי לשתף כשמשהו מפריע  לי , חובה  עליי כי אם אני לא עושה כן  אז אני אלימה לחלוטין כלפי עצמי! ופחדתי פחד מוות, רק שלא  יעזוב , מה קרה בסוף ? הוא כמובן  עזב. מעבר לעלבון ותחושת  ההשפלה שנצרבה בי תמיד נותרה בי גם תחושת ההחמצה  שלא היה  לי את האומץ להגיד את מה שרציתי לומר, לכעוס על עצמי שצברתי בתוכי את כל הכעס הזה , שהפך למסכנות , שבסופו של דבר הפך אותי  לקטנה , עזובה ונטושה.

הייתה לי מערכת יחסים שבה חוויתי התעללות נפשית של ממש ואלימות מילולית ולקח לי זמן  ללכת  ממנה , גם מאותן סיבות שכתבתי לעיל , והכי קל לעמוד מהצד ולהגיד  לאישה שחווה אלימות , "יאללה תזרקי  אותו !"  רק שאף אחד לא מבין שהאילמות הזאת והאלימות הזאת  גורמת  לשיתוק  שהוא לא רק בפה הוא בכל איבר בגוף, ויש נשים שחוות דברים נוראים לפעמים עד הסוף המר, המוות מגיע אליהן פיזית  אמנם רק בסוף, אבל הן כבר מתות בעודן בחיים.

הן חיות באופן תמידי בפחד ובחוסר אונים , עד כמה שזה יישמע אבסורד, הקרקע היחידה שהן מכירות זה את הבית האלים שהן חיות בו . היציאה לחוסר הוודאות , לפחד הנורא שהמערכת  הבירוקרטית תהיה  אטומה כלפיהן  , לפחד של השיקום העצמי שהן  לא בטוחות  שהוא ניתן  בכלל  לעשייה, והפחד מלהיכשל.  כל אלו מן הסתם הרבה פעמים מכריעים את הכף ומשאיר אותן במקומן,  גם אם פירושו שמדובר בגיהינום עלי אדמות.

המחשבה הזאת על כך שבכלל צריך לקיים ימים  כאלה עושה אותי עצובה מאוד מצד אחד, ומהצד השני תקווה שבעזרת  המודעות משהו ישתנה לטובה . כל מה שנותר לי הוא לקוות  שיש נשים  שקוראות את הטור ואם יש משהו מכל מה שכתבתי שאולי הן מזוהות עימו , ירצו ויהיה בהן  את  תעצומות הנפש לעשות שינוי בתוכן ולהנהיג את חייהן , כמו כן ישנם את האנשים מסביב שעדים  למקרי האלימות , וחובתם היא  לעשות ולדווח בכדי לא להיות שותפים ולא להיות אילמים.

 



משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

  • האם אתם נוהגים לבצע בדיקות רפואיות באופן קבוע?

    צפה בתוצאות

    Loading ... Loading ...


אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com
יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין