היומן של מיכל: הכאב הזה

אחרי תקופה ארוכה שלא כתבה, מיכל שחר בטור מרגש במיוחד, למרות הכאב הצליחה לכתוב וזה המון כרגע

אוף! כמה שרציתי לכתוב. תקופה דיי ארוכה עברה מאז  שכתבתי, אבל פשוט לא יכולתי . המילים נתקעו איי שם בצינור של הביטוי וניסיתי לא פעם ולא פעמיים להוציאן מתוכי, ולא הצלחתי. הן נתקעו ממש בדומה לציסטה שנתקעה איי שם בתוכי, בקרקעית. בסופו של  דבר נכנעתי  וחשבתי שעם הזמן  יהיו לי יותר מסקנות  חכמות על כל מה שעברתי בתקופה הזאת, שאלמד. אני עדיין לומדת , אני סוג של תלמידת  נצח.

 

אז הציסטה הזאת , או יותר נכון הציסטות כי היו כמה, גרמו לי בערב אחד לפני חודש וחצי להתקפל מכאבים, ואז בבום מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי על שולחן הניתוחים כשהרופא המרדים הסביר לי שעוד רגע ארגיש קצת מוזר ואני הספקתי להגיד לו שאני לא מרגישה שום מוזר ואז פקחתי עיניים בחדר התאוששות.

שלושה חתכים קטנים מעטרים את בטני. והתחיל בכי שהלך ודעך מבחוץ אבל גדל מבפנים. בכל זאת האופטימיסטית שאני לא ויתרה כל כך בקלות כי אני יודעת להחזיק את הראש מעל המים כמו שאומרים. אני  תמיד אומרת שהכל יסתדר, ולרגעים כך באמת היה , הכל הסתדר , השתחררתי , השתקמתי ובדיקת הביקורת הייתה תקינה לחלוטין , הציסטות נעלמו ואני התחלתי לחזור לעצמי וגם החיוך חזר.

רק שלאחר ימים בודדים שוב הרגשתי כאבים "וואט דה פאק?", הלכתי להיבדק שוב . "היוש , תתחדשי, נולדה לך ארבעה סנטימטר של ציסטה". ושוב בכיתי,  הו הו , כמה שבכיתי , כל הדרך למעבדת בדיקות הדם בכדי  לבדוק שחלילה  זה לא  סרטן , וידעתי  בתוכי שאין לי סרטן ותודה לאלוהים ששומר  עליי, אבל המשכתי  לבכות כי הדבר הזה כואב ולוחץ , אז המשכתי  לבכות עוד ועוד עד שהתעייפתי.  בתוכי ביקשתי  מהציסטה ללכת כי אין לה מה לחפש בתוכי , ואפילו הייתי  תקיפה ואמרתי לה שהיא מגורשת. ליום אחד זה עבד והיה לי שקט ,ופתאום גל של דם נשטף מתוכי ושמחתי.

אבל הכאב חזר שוב ואני כבר לא יודעת אם היא שם והחליטה להתנחל בכוח ולבנות לעצמה בית או רק משתכנת בסאבלט זמני , אני רק יודעת שכואב לי.

אני יודעת שבכאב הזה אני לא מעוניינת כי כבר כאבתי  מספיק בחיים שלי ונמאס לי. אז  התחלתי  בטיפול של ניקוי רעלים ואני נאלצת  להכיר דברים כמו  "דוחן" ו-"גבינת קשיו"(מחילה מראש לכל הטבעוניים ), ואם לא הייתי בוחרת לצחוק על זה, אז כנראה שהייתי בוכה, למעשה כבר בכיתי , אבל בכיתי כבר לא מעט בתקופה האחרונה, אז  מה זה עוד  קצת בכי ? גם זה סוג של ניקוי. יאללה , כמה בא לי פיתה  עם שווארמה ומלא מלא  טחינה, אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב.

אני באמת לא יודעת מה יקרה, אני סוג של  שבויה של הרגע  הזה, כי זה כל מה שיש  לי כרגע , אני כן יודעת  שאיכשהו בבוא הימים אני כנראה אתסכל במבט לאחור ואבין  למה כל זה היה  צריך  לקרות לי, אני כן יודעת  שלפעמים פשוט  צריך להרים ידיים ולתת לידיים אחרות  לעשות את שלהן .

עוד אני יודעת שכאב לא נשאר לנצח, הוא  עובר מתישהו כי ככה זה. ולפני כמה  ימים  דיברתי עם חבר ואמרתי לו שראיתי את האהבה במו עיניי, ולכן קשה לי כל כך לוותר , אני לא רוצה לוותר .

והנה, למרות הכאב והטופו שבחיים לא חשבתי שיהיה חלק מחיי , הצלחתי  לכתוב וזה המון כרגע.




משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

  • מה דעתכם על המטרונית בחיפה?

    צפה בתוצאות

    Loading ... Loading ...

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com
יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין