X

המגיפה שהשאירה אחריה הקורונה: אחרי 20 שנה נסגר מועדון ״הבלוק״

כמו מועדונים רבים אחרים שמתקשים לשרוד אחרי שנתיים של מגיפת הקורונה, כך גם מועדון הבלוק בתל אביב שנחשב למועדון מספר 1 ונאלץ לסגור את שעריו




בעל מועדון "הבלוק" התל אביבי, ירון טראקס, משתף בפייסבוק בתחושות הקשות שלו בעקבות סגירת מפעל חיים של 20 שנה.

טראקס מספר לבליינים בכאב על מועדון שנתקל בקשיים כלכליים, בין היתר בגלל הצורך לתקן את הרחבה המרכזית שהיתה סגורה במשך למעלה משנה, כשעלויות התיקון דרשו סכומי כסף גבוהים ומכל כיוון הערימו עליו קשיים. בעקבות זאת הוא מספר, כמות הבליינים ירדה בצורה משמעותית.

"כשאני מוותר על מה שאני, אני הופך למה שאני יכול להיות. כשאני מוותר על מה שיש לי, אני מקבל את מה שאני צריך", מצטט טראקס ומשתף את הבליינים:

"בחודשים האחרונים החל להפציע בי החשד שהקושי שלי להרפות מונע מפחד, וזו הרי אף פעם לא יכולה להיות התשובה הנכונה. השנה האחרונה היתה שיעור ארוך ומפרך בלהרפות. זה לא קל להיפרד מבית, מקירות אהובים שספוגים בכל כך הרבה זכרונות. אבל מעבר לעצב על הפרידה, ולמרות שהיקום דאג להראות לי בכל דרך אפשרית שמשהו חייב להשתנות, הפחד להרפות את האחיזה ולשחרר שיתק אותי. הפחד להפסיד. הפחד להתחרט. הפחד מהבלתי נודע. הפחד שמישהו אחר יקח את הבית שבנינו במשך כל כך הרבה שנים מחיינו ובמחיר כל כך כבד ויחלל אותו. הפחד להישאר בלי כלום. הפחד שהכוחות שלי ישארו בקירות כמו שמשון שגזזו לו את השיער.

בשישי שלפני האחרון, במסיבה עם מיהיי פול, השמועה החלה להתפשט ברחבה, ואולי חלק מהאנשים פשוט הבינו באינטואיציה, ואנשים באו אלי לאורך כל המסיבה וחיבקו ואמרו תודה על כל השנים עם דמעות בעיניים. אנשים התחבקו ברחבה ובכו. בבוקר, כשבאתי להיפרד מטל ומפונטיין בעמדה, גם אני התחלתי לבכות, אבל באותו הזמן גם הרגשתי שממלאת אותי תחושה של רכות אינסופית ושלווה עמוקה, כי הבנתי סוף סוף שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו באמת את מה שקרה. הרגשתי את הפחד הולך ומתפוגג, הולך ונעלם עד שהוא נהיה שקוף, ומאחוריו נשאר רק העצב.

לאן נלך מכאן? כל האנשים האלה שיצרו לעצמם מציאות חלופית לחיות ולרקוד בתוכה. האם זה הסוף או שאולי זו יכולה להיות גם התחלה חדשה? האם הקירות מגדירים אותנו או שאנחנו אלה שנופחים בהם חיים?

המסיבה האחרונה נמשכה יותר מ-20 שעות. אנשים לא הסכימו לעזוב את המקום עד שטל כהן סיים את סט הסגירה שלו שהתחיל בשש בבוקר ונגמר ב-20:00 בערב (14 שעות! יש מצב שזה שיא בישראל). הרגשתי שהאנרגיה שהיתה באוויר היתה אנרגיה של הודיה, הודיה על כל מה שעברנו ביחד, על הזכות שהיתה לנו לחוות את כל זה, להיות פה כשכל זה קרה ולקחת חלק. ולא הפסקתי לחשוב על לארי לאבן ועל ריצ'ארד לונג ועל דיוויד מנקוזו.

אף פעם לא האמנתי שדברים קורים במקרה. ליקום תמיד יש תוכנית. ובשנה האחרונה אני לא מפסיק לשאול מה התוכנית. מה התוכנית עבור הבלוק? מה התוכנית עבור הקהילה? מה התוכנית עבורי?

אני עדיין לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב על זה די הרבה לאחרונה ואני מרגיש שההשראה חוזרת אלי. בשבועות האחרונים עולים כל מני רעיונות, ולמרות ששום דבר עוד לא סגור, כל האפשרויות פתוחות. אולי הגיע הזמן לחזור ללוח השרטוט. אני עדיין לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב שהשיעור הנוכחי הוא שיעור בלהרפות, ובלי להרפות אי אפשר לפנות מקום למשהו חדש.

לכל החברים שלא הספיקו להיפרד, אני מבקש סליחה שלא פרסמנו סגירה רשמית והשארנו את זה ברמת השמועות, ידענו כמה חשוב זה יהיה להרבה אנשים וברור שהכסף מאירוע כזה לא היה מזיק לנו עכשיו בכלל, אבל אחרי שנצבא ניתקה אותנו מהמיזוג המרכזי של התחנה, כמות המזגנים שנשארו במועדון לא מאפשרת להכיל מספר גבוה מדי של אנשים בלי שהמסיבה תהפוך לסיוט (וכבוד גדול לכל הבליינים המסורים שהמשיכו להגיע בחודשי הקיץ למרות הכל, היו לנו כמה מסיבות מופלאות בשבועות האחרונים האלה).

לכל האנשים שבאו וחיבקו וחיזקו והודו וחלקו את האהבה שלהם איתי בכל כך הרבה לילות במשך השנים, אני אוהב אתכם, אני מאושר לחלוק את האהבה הזו אתכם.״




משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

האם אתם נוהגים להזמין אוכל ובאיזו דרך?

צפה בתוצאות

Loading ... Loading ...

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

עוד בהכי חם