גוד ניוז

חיי שבט מתאימים לי

ויקה מינקוביץ מועלם החליטה לעצור את החיים שלה לשבועיים ויצאה למשלחת סיוע באתיופיה. יומן מסע עוצמתי

טליה לב-רי פורסם ב: 08/01/23 , 10:46 מייל לכתב

ויקה מינקוביץ מועלם, בת 39 מהישוב חד-נס, ילדת טבע מושבעת, אמא לשלושה בנים ונשואה לעידן שלה היא מנהלת פרוייקט 'חברים לעת זקנה של עמותת מטב'. את יום הולדתה האחרון היא החליטה לחגוג באתיופיה, בלעשות טוב לאחרים. היא הצטרפה לארגון HelpUp העוסקת בסיוע הומניטרי לאוכלוסיית קצה בארץ ובעולם ומציירת אימפקט בתחומי הרפואה, מים, חינוך והוראה, ביטחון תזונתי, קיימות וסביבה, חקלאות וכלכלה.

יומן מסע.

13.12.22

בוקר מדברה זית, מחוז לא רחוק מאדיס אבבה. ההרים ברקע עם אור הזריחה ישר קוסמים לי אבל כל הלבן שרואים, אינו ערפל אלא זיהום אויר! חזק מאוד מלווה בצפירות של אינספור כלי רכב. התמונה קצת מעבירה את מה שאני צריכה לעכל פה במשך השבועות שאהיה פה.נכנסו למלון שנראה יפה, אך מהר מאוד הבנו שזה כמו נסיכת דיסני שנכנסת לסרט של טים ברטון. מלקחת עם זרזיף של מים קרים בלבד, ברגים מאולתרים במיטה וזה רק תיאור צנוע שלי לפה. הקליפה יפה אך מאחוריה הכל מתפרק. הקבוצה של המשלחת לא פחות ממופלאה! שתי מלוות משלחת מדהימות שדואגות לנו יותר מהורים ואנשים טובים מלאים בציפייה לעשות טוב, מפרגנים, מחייכים ורק דואגים זה לזה. חתיכת מסע יהיה פה של זיהום ואור, של עצב ושמחה. To be continued…

זה לא ערפל, אלא זיהום. צילום: ויקה מונקוביץ מועלם

הגענו לבית ספר עם 400 תלמידים הבוקר. אין לי שום דרך לתאר את העוצמות האלו. הדמעות זולגות רק מהצליל של השירה, הלובן של העיניים שלהם על רקע העור הכהה משדר התרגשות פי אלפיים. הצימאון לחיבוק ואהבה הוא אינסופי. משהו בחיוך ההדדי בינינו שווה יותר מכל שיח עומק שהכרתי. ילדים שאין להם כלום ויש להם המון, בגילאים הצעירים שמחת החיים, ההתמסרות, החיבוק של ה-30 שניות לפחות שתמיד אני מלמדת פה הוא ברור מאליו. יחד עם זה, אין להם מים זורמים, חינוך נוקשה, בגדים שרואים שהגיעו מתרומה, ארוחה אחת ביום ומגרש שאין בו כלום. הגענו מלאים בנתינה, שיחקנו, רקדנו, השתגענו והם עפו איתנו. מרגישה שאני פה לפחות שבועיים, למרות שזהו רק יומו הראשון של המשלחת.

שווה יותר מכל שיח עומק. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

14.12.22

כמעט חצות. לא מסוגלת להירדם. היום השני בסך הכל אבל אפריקה זורמת בדם בכל עורקיי. לא משנה איזה בלתמ היה היום, לא משנה שאני לא זוכרת מה הם מים חמים במקלחת, הגוף רוטט ומתפקד במקסימום עשיה אך לא מאמץ. מה שהפך את הכל פה לנכון! פשוט כי אין לא נכון! יש את מה שיש והוא מדהים. העברתי היום שיעור תזונה ל 70 ילדים בכיתה ב בעזרת מורה אחד מדהים שטרח לתרגם כל משפט שאמרתי ואני רק רציתי להזין אותם בידע תרתי משמע. העיניים הבורקות, ההודיה והצימאון לחיזוק חיובי רק מוסיפים עוד הזנה לגוף שלנו. פעם ראשונה בחיי שלקחתי רולר צבע וצבעתי קירות של כיתה שאט אט הפכה להיות יותר ויותר שמחה. הילדים לא יכלו לעמוד מהצד ומיד כל החגיגה הפכה לריקוד משוגע של פרץ אדרנלין שממצטבר וצריך להתפרק אחת לכמה זמן.

יש את מה שיש והוא מדהים. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

15.12.22

הרגש שלי משתולל פה עד כדי כך שהשוואתי את התחושות ללידה! הגוף עובר טרנספורמציה, העיניים בוהקות כל היום או מדמעות או מאושר עילאי. מעבירה שיעור תזונה ומראה איך החלו העדשים לנבוט כשתוך כדי המורה מתלהב מהערך התזונתי שאני מספרת שיש לזה. צמרמורת אמיתית עוברת בגוף. רק בשביל זה היה שווה להגיע לאתיופיה. מלמדת כיתה של 60 ילדים שרובם מגיעים עם אותם בגדים במשך כל הימים שאנחנו כאן, הריח בכיתה בצהרי היום מזעזע אך לי לא אכפת. נכנסת בהתרגשות מטורפת בכל פעם מחדש על כך שאני הולכת לעשות שינוי קטן אצל כל אחד מהם. יוצאים מהכיתה ותחת העץ היחיד שעושה צל בכל שטח בית הספר מתאספות כ 100 נערות להדרכה על המחזור החודשי. הן מתחילות לשתף זוועות שאפילו אנחנו לא יכולות לקלוט. חלקן הולכות כשעתיים לכל כיוון לבית הספר ואם הן בימי המחזור החודשי, הן פשוט מדממות תוך כדי על הכביש כי הפדים יקרים מדי. רבות מהן מתגלגלות מהר לעולם הזנות על מנת לממן פדים כדי שיוכלו להמשיך להגיע לבית הספר ולא להיות מובכות כשידממו על ספסל הלימודים. אחרי פחות משעה, הקצב שוב עולה ואנחנו הולכים לצבוע את הכיתות המוסיקה שוב עולה ברמקולים שלנו, הילדים מצטרפים לעשייה. תוך יומיים נצבעו 10 כיתות!

מדממות על הכביש כי הפדים יקרים. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

16.12.22

יום ביומו אנחנו נחשפים לעוד ועוד מראות שהיינו בטוחים שחלפו מהעולם. מה זה בשבילנו מים? מים הם חיים. החיים כאן מצליחים איכשהו להמשיך גם ללא מים. כנראה נפש האדם גדולה מכל מהמורה שרק נדמיין. לילדים בבית הספר בדברה זית באתיופיה אין גישה סדירה למים ולכן יש להם מיכל שמספק להם מים. במידה ויש הפסקת מים, המיכל מספיק לכמה שעות ובכל יום מצאנו את עצמנו רואים את הילדים האלו לא שותים שעות, לא שוטפים ידיים והמראה הכי מרגש הוא כשהמיכל מתמלא שוב. הנהירה לעבר הברז היחיד שקיים בשטח בית הספר עטופה בצהלת אושר אלוהית של ילדים שמתרגשים ממים!

17.12.22

יומולדת 39 שמח לי. איך אני מסכמת את יום ההולדת המטורףףף הזה?! לא יודעת איך בכלל לתאר את העוצמות שהולכות כאן. הקבוצה המדהימה שלי אימאני דאגה לחגוג לי כל שניה בדיוק כמו שאני אוהבת אבל הפעם לא אני שהייתי בשליטה. התמסרתי לכל מה שקורה. קיבלתי אינספור אהבה, הפתעות, למידה ומסיבה! 24 שעות של שכרון חושים אמיתי. מ 12 בלילה של מסיבה בחדר, עד עוגה היישר לפרצוף בבוקר, בניית מתקני חצר מטורפים, צביעה, סחיבת ציוד, סרטונים מרגשים מהארץ, ברכות שקרעו לי את הלב, תרומת כסף לעשייה פה מצד החברים שם, זר מגוחך לראש, יין אתיופי, חיבוקים אמיתיים, אנשים אהובים ומסיבה של שתי המשלחות שנמצאות כאן באתיופיה.

אין לי מושג איך בכלל אצליח לחזור מהראש הפסיכי הזה לחיי שגרה.

יומולדת שמח. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

18.12.22

היום הייתה לנו הפוגה מבית הספר שנמצא בחופש בימי ראשון ויצאנו לטיול בטבע המפתיע והמהפנט באזור. התמונה באגם מסמלת בשבילי תחושות אינסופיות של חופש, אושר, הגשמה ותשוקה. כל הגוף פרפרים, החיוך לא יורד מהפנים, מאוהבת בהכל. ציפורים אינסוף, מקומיים שמכבסים באגם ובדרך מדיטטיבית מהפנטים אותי רק מלצפות בהם. החיים הפשוטים האלו קוסמים בצורה יוצאת דופן. אין להם הרבה אך הם אלו שמבלים כל כך הרבה זמן ביופי הזה. ואז השיא… הגענו לבית של משפחה קטנה שחיה עם חיות המשק שלה. האישה היפייפיה בתמונה כישפה את האש תוך כדי הכנת אינג'רה מקמח טף שממש נמצא בחצר במצבו הגולמי בתור שיבולים יפייפיים של טף.

הזרעים מתפצפצים בפה והזרעים מופיעים בשני צבעים. אחרי תפעול האש בתנור האש במיוחד שבוער על גללי חמורים עברנו לטקס הכנת הקפה.הבונה boona. מטרת הטקס היא לשבת ולרכל בקרב המקומיים, זה הזמן שלהם לקחת את הזמן והם עושים זאת כל הזמן. הטקס מתחיל בשטיפת פולי קפה טריים, הכנת האש והגחלים, קליית הפולים, טחינה במכתש ועלי מסורתי, הרתחת הקפה בכלי כרס ומזיגה לכוסות קפה קטנות אך מלאות עד הקצה על מנת להראות את האדיבות והכנסת האורחים. ישבנו וצפינו בטקס שנמשך שעה וכל מה שרציתי זה להמשיך לצפות באישה היפה הזאת עושה עוד ועוד מסורות עם הידיים שלה שיודעות את העבודה דורות על גבי דורות של נשים מיוחדות. נר חנוכה ראשון במקום הכי נכון בעולם מבחינתי להאיר בו את האור שלי.

מכשפת את האש. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

20.12.22

אתמול היה יום שהכניס לי סכין עמוק לתוך הקרביים וסובב אותו טוב טוב בפנים. הלהלהלנד עבר, ההיי המטורף ירד למינוס 200. נפגשתי עם "אוצרות" מהעבר שהייתי רוצה לשכוח אך הם תמיד יהיו שם.

להסתכל בלבן של העיניים. צילום: ויקה מיננקוביץ מועלם

21.12.22

כוחה של עשייה ואהבה ללא שום תנאים. אתמול עבר עלינו יום לא פחות ממדהים. לכל מקום שהרמנו את ראשנו, ראינו את כל העבודה האינטנסיבית של עשרת הימים האחרונים. הכיתות מצוירות בציורי קיר מטורפים לחלוטין ולכל שיעור שנכנסתי החיוך לא הפסיק לרדת ממני. אחת הסדנאות הכי מרגשות שהעברתי אתמול הייתה בנושא תזונה לאמהות ומניקות תחת העץ היחיד בבית הספר שיוצר פינת קסם של ממש. צוות משחקי החצר סיים להקים את הנדנדות והילדים המתוקים האלו בפעם הראשונה חווים את חווית הילדות הכי בסיסית שלנו. מה שהיה מדהים לראות שעוד לפני הנדנדות עצמן הם השתמשו בבסיסים שבנינו כי זו ההעשרה הראשונה שנוספה להם לחצר לפעילות.

הוקמו מתקני נינג'ה וסיימנו להעביר סדנאות תפירת פדים רב פעמיים ל 120 נערות!!! החיוך של כל הילדים בבית הספר בדברה זית עדיין כובש אותי כל בוקר וממיס כל תא ותא בגוף שהיה מכווץ שניה לפני כן. אז שרק נמשיך להרים להרים ולהרים הכי גבוה שאפשר.

כוחה של אהבה. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

24.12.22

היום אנחנו מגיעים לטקס הפרידה מבית הספר בדברה זית. אחרי 12 יום של עשייה מטורפת חסרת מעצורים. אנחנו מרגישים לחלוטין חלק מהמקום והילדים מחכים לבואנו כל בוקר. אני תוהה לעצמי מה ישאר אחרי הזרעים הרבים שזרענו והאם שיטת החינוך הנוקשה, ההמונית, המדקלמת, חסרת אפשרויות הבחירה, כזו שאינה מאפשרת פיתוח חשיבה עצמאית או יצירתיות היא בכלל שיטה חינוכית או דרך לאגד הרבה ילדים יחד למסגרת. מה כן השארנו? הראנו להם שאפשר אחרת, מתקני החצר שנבנו הם לא פחות מסנסציה! התורים, ההתרגשות, ההתלהבות, היצירתיות של הילדים בשימוש בהם מפתיעה גם אותנו. הראנו להם שנשים יכולות לעשות הכל! בעולם שלהם, לנשים אין מקום שווה בחברה, רובן מדרדרות לילודה בגיל צעיר, זנות או סתם נפלטות לשולי החברה וחיות בבית עם אלימות כמו גם כל הילדים.

הם ראו נשים שצובעות, בונות מתקנים, מעבירות שיעורים פעילים כשתוך כדי מותר לנו לרקוד, לצחוק, לשמוח בלי רשות יחד איתם ואפילו להוציא ילדים מהשיעור לפעילויות העשרה. הייתה לי שיחה מעניינת עם אבבה שהוא אחד המלווים של המשלחת. לאבבה שישה ילדים ואף אחד מהם לא הולך לבית הספר מתוך בחירה שלו. הם עוזרים במשק הבית, ברעיית צאן וכדומה. הוא כן מלמד אותם קרוא וכתוב אבך מבחינתו למסגרת החינוכית כמו שיש להם אין משמעות. הוא מעדיף שהילדים שלו ילמדו מחוויות ויפגשו אנשים בדרך.

מה עוד? באנו באהבה ונתינה חסרת גבולות. לימדנו אותם שאפשר לפתור דברים לא באלימות, חיבקנו אותם ללא הכרה, נתנו להם לגעת בנו, בלב בעיקר, נתנו להם את האפשרות לשמוח כמו שילדים צריכים, קישטנו את כל הכיתות כדי שיהיה להם נעים בכל בוקר, לימדנו אותם שיעורים חשובים כמו היגיינה, גוף האדם, תזונה, מים, מערכת השמש ועוד. עשינו להם פעילויות העצמה שונות, הראינו כאן למורים שאפשר ללמד אחרת. בין אם זה ימשיך אני בספק אבל אין ספק שהילדים, בעיקר בכיתות הגבוהות יזכרו איך אפשר ללמוד אחרת, איך מותר לסקרנות שלך לעוף, שמותר לשאול שאלות. לילדי הגן אני אתגעגע במיוחד, הם עוד תמימים ומתוקים. הם בני 4 וזו השנה הראשונה שלהם בבית הספר. החיוך הצמא שלהם למבט ולחיבוק ממיס כל תא בגוף.

באנו לעשות טוב מוחלט, עשינו אותו מכל הלב בצורה הכי מדהימה שאפשר, לא יודעת איך ניפרד מתחושת הסיפוק המוגזמת הזאת. הרי בסוף כולנו אגואיסטים. מקווה בשביל הילדים שהאימפקט שלנו יהיה יותר מהשבועיים שהיינו שם. ד"ש מאתיופיה.

מרגישים חלק מהמקום. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

25.12.22

נאזין, נערה מוסלמית אתיופית יפייפיה בת 15. רצה אלי אתמול בבוקר כשנכנסו לבית הספר. נתנה לי פרח, חיבקה אותי ואמרה לי שהפרח קרוי על שמי ויקה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהיא תגעגע אלי מאוד ומיד שתינו פרצנו בבכי. אני… לא ידעתי אפילו את שמה עד אתמול. אני זוכרת שהעברתי לה שיעור תזונה, השתתפתי בסדנת הגיינה לנשים איתה וצילמתי אותה בגלל היופי האצילי. מבטנו נפגשו אך לא מעבר לכך מבחינתי.

מבחינתה מסתבר שנכנסתי לה עמוק ללב והיא הגיעה אתמול במיוחד להיפרד. כל הבוקר לא נפרדנו, ישבנו, בכינו, התחבקנו, דיברנו ובעיקר חיברתי את ליבי אליה. אני חוזרת והיא נשארת שם.

במהלך טקס הפרידה של בית הספר ראיתי ששני בנים מציקים לה מאחורה, היא כמו כלום דפקה להם כמה מכות קלות עם הבקבוק שאספה ממה שהשארנו ואני הייתי שמחה. אני יודעת עכשיו שהיא תסתדר. אני לא יודעת באמת איך זה שאני נכנסת לאנשים עמוק ללב, בעיקר לצעירים ולצעירות שבהם בלי שאני מודעת לזה בכלל. עוצמת ההודיה אתמול מצד כמה מהם כולל חלק מהמורים הייתה בלתי מוגבלת. ואני הלכתי משם שבורת לב ובחשיבה איפה באמת הייעוד שלי ואיך אני הולכת להעיף את זה הלאה.

חיברנו את הלב. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

27.12.22

אתמול הסתיימה המשלחת המטורפת הזו! 39 א.נשים לא מהעולם הזה שאני מתגעגעת כבר. עשייה ללא גבולות. רגשות של גיבורי על והבוקר מתעוררת לזה. תודה על החיים האלו.

תודה לחיים. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

29.12.22

הדברים מהמשלחת מתחילים לשקוע. הגעגועים הביתה כבר חורטים את הגוף. מבינה לאט לאט שזה מה שיש פה. מודה על מה שיש לנו. לא זוכרת כבר מה זה להתפנק מאוכל, מסתפקת במה שיש, אבוקדו, עגבניות, בצל…

לא מתלוננת על מי חלודה מהברז, ריחות, מיטה נוחה, מיזוג אויר שלא קיים, כבישים, היגיינה, נייר טואלט. מודה לגוף שלי שיודע להעביר הכל בכמה נשימות ותודעה לבריאות.

הגעגועים חורטים את הגוף. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

30.12.22

לפני היציאה למשלחת אתיופיה בטוח לא הייתה הבחירה הראשונה שלי לטיול הקרוב וכנראה גם לא העשירית. איך העולם יודע לכוון אותנו לאן שאנחנו צריכים.

הכוונה מלמעלה. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

31.12.22

יום אחרון באתיופיה. הגעתי למסקנה שחיי שבט ממש מתאימים לנו. בעיקר אלו על הגובה. יש בעיה אחת, צבע העור מסגיר. השאר שטויות, יש בצק מסיבי בננה מותסס, דבש טבעי, שיכר הזוי שמעיף את המוח, מים מהמעיין, גובה של 2400 מטר, יער במבוקים ( ללא פנדות) ומלא מלא אש, ריקודים וקולות של תיבות תהודה שאין סיכוי שאצליח להשמיע. לא לדאוג, לנמרים שלום, האחרון ניצוד לפני 60 שנה והיום זה לא חוקי. השאר אנחנו מסודרים סך הכל.

נמרה אמיתית. צילום: ויקה מינקוביץ מועלם

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

חיי שבט מתאימים לי

עוד בגוד ניוז