X

לחופש נולדה

לקראת יום האישה, סטודנטים לעיצוב אופנה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה בפרויקט מחוכים ייחודי




האסוציאציה הראשונה שעולה לכולנו לראש, כאשר חושבים על מחוכים, היא לבוש של נשים המאפיין את ימי הביניים עד ראשית המאה ה-20. המחוך היה בעבר פריט לבוש אופנתי שדרכו עוצב גוף האישה. האם מחוכים מתאימים גם למאה ה-21? האם משתמשים בהם גם היום או שהם יצאו  לגמרי מהאופנה? האם מדובר בפריט לבוש שמגביל את האישה או שמא למחוך יכולה להיות אמירה חברתית?

יום האישה הוא הזדמנות מצוינת לבחון זאת. סטודנטים לעיצוב אופנה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה יצרו פרויקט מחוכים ייחודי, דרכו הם מבקרים תופעות חברתיות ותרבותיות לצד עיסוק בהפרעות הקשורות לדימויי גוף שונים.


קורס הסטודיו "לחופש נולד/ה – התמחות במחוכים", הוא קורס קונספטואלי מתקדם (שנה ג'), הנלמד לראשונה במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה ותוצריו יוצאי דופן. את הקורס מוביל איהב ג'יריס, מרצה חדש במחלקה.


מחוכים. צילום: נוהא חאג

"עבודותיו של איהב וכן תחום המחקר האקדמי שלו היו הסיבות העיקריות להחלטתי לצוות אותו לקורס החדש" מספרת רחל גץ-סלומון, ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה ומוסיפה "זאת כיוון שהוא מתמחה בעשייתו במבנים מחוכים ותחום המחקר שלו כולל התייחסות מעמיקה בהיסטוריה של החזייה ומכשירי החזקת הטורסו הנשי. שותפה להנחיית הקורס היא מרינה מוחין שאחראית על הצד הטכני והיא מהמומחיות בארץ בבניית מחוכים. במהלך הסמסטר עמלו הסטודנטיות על דגם אחד שמבטא באופן מובהק התייחסויות קונספטואליות למחוך, מתוך חקירה היסטורית ותיאורטית של האובייקט. במסגרת הקורס פיתחו הסטודנטיות חומרים בתוך מעבדה חומרית, שהובילה לתוצאות מרשימות במיוחד".

במהלך הקורס, למדו הסטודנטים את מהות המחוך כאובייקט לבוש, שעוטף את פלג הגוף העליון ומצליח לשנות את מבנה הגוף ואת הממד החזותי שלו, דרך התייחסות להיסטוריה של המחוך מבחינה טכנית ומגדרית. הסטודנטים יצרו מחוכים תוך פיתוח שפה עיצובית, ייחודית ומקורית. המחוכים שיצרו מתכתבים עם העידן הפוסט מודרני והפוסט פוסט מודרני של המאה 21, תוך התייחסות לטכנולוגיה וברגישות לשינויים תרבותיים וחברתיים.

יובל בארי. צילום: נוהא חאג

יובל בארי בפרויקט SKIN העוסק בתעשיית הבשר והעור ובאבסורד שהסטודנטית הטבעונית רואה בכיסוי העור שלנו בעור של יצור חי אחר.  ההשראה העיצובית נלקחה מטבלאות קצבים. "השמלה כולה עשויה ביופלסטיק שיצרתי בתהליך של בישול מאגר- ג׳לטין צמחי המופק מאצות ים. בתהליך החקר החומרי רציתי ליצור חומר טבעי ומתכלה שיחקה מרקם של עור אדם" משתפת בארי.

פאטמה דבאח. צילום: נוהא חאג

פאטמה דבאח בפרויקט Take me to the sea שנוצר בהשראת האמן ויק מוניז ומדבר על זיהום הים. "במשך שבועות הלכתי לים ואספתי פלסטיק שנזרק על החוף במטרה להעביר אותו תהליך מחזור. גרסתי, צבעתי והמסתי את הפלסטיק. דרך הפרויקט אני רוצה להביע מחאה וביקורת על החברה שלנו שמשאירה אחריה פסולת  וגורמת לכולנו "לשחות" בו" משתפת דבאח. הקולקציה בנויה מפסולת ממחוזרת שנועדה לתת ביטוי לסערה ולכעס של הים על כך שאנו מזהמים אותו. "הצלליות בהן השתמשתי בקולקציה נועדו לייצר תחושה שהים כאילו "מקיא" עלינו בחזרה את הפסולת" מוסיפה דבאח.

נורמן עאסי. צילום: נוהא חאג

נורמן עאסי בפרויקט CATCH ME המתעסק בגוף האדם שבנוי משלד קשיח שמטרתו להחזיק ולהגן על כל האיברים הרגישים והחשובים בגוף. "התרגום שלי לנושא בא לידי ביטוי באמצעות שימוש בטקסטיל רקום של חוטי צמר קלילים ודקים הרומזים לחלק החלש בגוף שצריך תמיכה, בעזרת הרשת שמדמה את השלד הקשיח.  רשת הברזל משמשת תמיכה חזקה לכל חוטי הצמר שהופכים להיות בעלי משמעות רחבה יותר בזמן שהם רקומים  עליה.

קאתרין נאדר דיב. צילום: נוהא חאג

קתרין נאדר דיב בפרויקט כוחו של הרגש המתמקד בויטראז'. "מבחינתי ויטראז' נחשב כאוסף צבעוני שמתחבר יחד ומצליח להוציא החוצה אור שמשקף את כל מה שיש בפנים . לכל צבע יש משמעות. הויטראז' הוא אוסף של חלקים וצורות, בדומה לרגש שגם הוא אוסף של מקרים וסיטואציות. הדבר מתבטא בקולקציה שיצרה קתרין נאדר דיב, דרך הצבעים, החומרים והצלליות בהם השתמשה. "הדגם התפתח מהנקודה של הלב שממנו יוצאים הרגשות למבנה החיצוני המהווה את היקום שאנחנו חיים בו" מסבירה קתרין. השמלה החיצונית עשויה מבד רשת למחוכים, שקוף וקשיח, עליו בנתה צורות גיאומטריות בזוויות עומדות וקשיחות, שנועדו להעצים את הדימוי של היקום הענק בו אנו חיים. החלק הפנימי, מחוך, עשוי מבד סריג בצבע גוף נבנה מחלקים שונים כמו הבנייה של הויטראז', בין כל תפר מרוחים שני קווי צבע ונעשה שימוש במוליך חשמלי שאליו מחוברות נורות לד קטנות, המאירות ללא שקע חשמל "דרך האור שיוצא מכיוון הלב רציתי להראות את הרגשות שלנו" מסבירה נאדר דיב.

דימה חורי. צילום: נוהא חאג

דימה חורי בפרויקט שופוני הנוצר בהשראת סיפורה האישי "כשהייתי ילדה ברחתי לחדר שלי והתבוננתי בבובה האהובה עליי (בראטז). הראש הגדול שלה והעיניים המוגזמות הם שהביאו אותי לעסוק בנושא של גוף שמצד אחד הוא לא אנושי ומצד שני כל הזמן חלמתי להיראות כמו אותה בובה" משתפת חורי. בעידן בו אנו חיים, שליופי הנשי מיוחסים בליטות וקימורים שמדגישים איזורים מסוימים בגוף, כמו חזה בולט ו/או אגן רחב. הניתוחים הפלסטיים שמתבססים על חומר חיצוני בתוך הגוף האנושי ורק תופסים תאוצה היו ההשראה ליצירת דגם שעשוי מדבק חם שעבר כל מיני תהליכי עבודה. בפרויקט יצרה דימה חורי מערכת לבוש שעוטפת את הגוף הנשי ומצליחה להדגיש וליצור בליטות והגזמות המעידות על יופי נשי כפי שהוא נתפס בשיח עכשווי, כמו למשל השפעת הקרדישיאנס עלינו.





אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

עוד בחינוך























<