חינוך

שעת האפס של ישראל

טור דעה של משה שנר, מרצה במכללת אורנים

פורסם ב: 27/04/23 , 11:35 מייל לכתב

ישראל דוהרת אל הלא נודע, אולי חורבן, אולי התחלה חדשה. צעדי החקיקה הכוחניים והמחאה הגוברת נגדם מוליכים אותנו אל נקודת אפס בזהות הישראלית. מכאן נפתחות כמה דרכים, אולי אלי ריסוק ואולי לבנייה חדשה של זהות ישראלית

בסיפור התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס, אחד יצא בשלום, אחד התפקר, אחד השתגע ואחד מת (מסכת חגיגה בתוספתא ובתלמודים, בתרגום פשוט). הפרדס איננו מה שמאוחר הרבה יותר פורש כראשי תיבות של תחומי המיסטיקה, פשט-רמז-דרש-סוד, אלא הוא המקום שלפני לפנים חקיקת חוקי יסוד או אמונות יסוד, כאשר הכל תלוי עדיין על בלימה (כבשירו של ביאליק "הציץ ונפגע") ואין יודעים מה למעלה ומה למטה, מה נכון ומה לא נכון. כך המקום אליו מוליכים נתניהו וקהלו את מדינת ישראל, אל "גראונד זירו" היסטורי.

אולי תרצו לקרוא גם:

משה שנר. צילום: מהאלבום הפרטי

תהיה מה שתהיה אחרית המעשה, ישראל לא תשוב לאחור. היא תהיה אחרת. מעבר למאבק על עצמאותה של מערכת המשפט ושומרי הסף עליהם מסתערים בבוטות חסרת אחריות נתניהו ועושי דברו (או להיפך, נתניהו עושה את דברם כי הוא תלוי בהם במפלט מקלון פלילי ושערי בית הסוהר, ועל כך נכתב ונאמר הרבה) מצויים שסעי יסוד של החברה הישראלית.

בפועלו פתח נתניהו את שערי הגהינום הישראלי של שנאה ושיסוי, עלבון קמאי ורגשי נחיתות, תאוות נקמה ריקנית וקנאות דתית והם לא יסגרו במהרה – גם כשיסיים נתניהו את כהונתו כראש ממשלה, השסעים הללו יהיו עמנו והאוויר הרעיל לא יחדל.

עם הקמת מדינת ישראל, דחתה כנסת ישראל, בהנהגתו הפרגמטית של בן גוריון, את הטיפול באותם שסעים, לא התקבלה חוקה לישראל וענייני הדת קובעו ב"סטטוס קוו" ההיסטורי. התקווה שהניגודים היסודיים הללו יטושטשו עם הזמן לא התממשה – מתחי היסוד, השסעים הטקטוניים, העמיקו. ההדחקה הבן-גוריונית זמנה היה קצוב. כעת קואליציית נתניהו הקימה מרבצם את כל השדים.

נציין שלושה קווי שסע טקטוניים שיחד יוצרים את רעידת האדמה הישראלית. הראשון הוא המתח בין הדת, כמסגרת זהותית של העם היהודי במשך מאות רבות בשנים ובין יסודותיה החילוניים של הלאומיות. מדינת ישראל היא תוצר של פרויקט לאומי, חילוני, ליברלי, חלק מתחיית הלאומיות באירופה. הרצל שרטט בחזונו מדינת רווחה, דמוקרטית וליברלית כבית יפה ליהודים חסרי בית. באמרנו פרויקט חילוני אין זה אומר שאין בחזונו מקום לדת. הדת היא ביטוי אותנטי של רוח האדם והיא חלק מתמונת העתיד שהוא מצייר, אולם בחזונו היא עניין פרטי, מקסימום קהילתי. כהני הדת מנועים מעיסוק פוליטי.

דגל ישראל. תמונה: פיקסאביי

ממשלת הדת

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכוח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ. (מועתק מתוך הנוסח באתר פרויקט "בן יהודה")

מעת ייסודה, עמדה התנועה הציונית בעימות חזיתי קשה עם שומרי אמוני ישראל שראו במפעל הציוני מרד כנגד השמים. המתח הזה כרוך היה בלהט רגשות והתקיים כזרם מעמקים בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, עד שעלה לפני השטח עם ההתחזקות הדמוגרפית של הקהילה החרדית בישראל.

הציבור החרדי נהנה ממנעמיה של הממלכתיות הישראלית, אולם, בהכללה, בשיחו הפנימי הוא עקרונית לא מקבל את הלגיטימיות של מדינת העם היהודי שאינה הלכתית ולא פועל ידו של משיח. בט' האב הם יאבלו על מה שהיה, לפי הסיפור היהודי, וייחלו למה שיהיה במקום מדינת ישראל הנוכחית, הליברלית, הדמוקרטית והחילונית במהותה.

קו עימות שני, דתי אבל לא חרדי, עולה מהמשיחיות היהודית, מהתקווה בת אלפיים לשיבת ישראל לגדולת ימי קדם. מה שהיה גחלת לוחשת עד למלחמת ששת הימים נהיה לאחריה לתבערה גדולה. הרי יהודה ובנימין, חברון, בית לחם, שילה ובית אל כבר לא היו מקומות בסיפור בלבד – הם היו קרקע ממשית להלך בה. ציבור יהודי גדול שמע את פעמי המשיח. המיתוס היהודי חבר לנוף הקדומים והעלה אש גדולה. כבר בשנת 1926 במכתב מפורסם של גרשום שלום, גדול חוקרי המיסטיקה והמשיחיות היהודית, לפרנץ רוזנצוייג הוא מזהיר מפני הר הגעש המשיחי שעוד יתפרץ ויבלע אותנו ("הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, 1989. עמ' 59-60). כעת הוא מתפרץ.

דמוקרטיה ותפיסה משיחית של המציאות סותרות זו את זו. בעוד שמדינה דמוקרטית, בכל מקום בעולם, חיה סיפור היסטורי בן עשרות או מאות שנים הרי המשיחיות ניזונה מסיפור בן אלפי שנים שמספרים לעצמם מאמיניה. סיסמת "השב ימינו כקדם" מבטאת את החלום המשיחי לשוב אל גדולת עבר מיתולוגית, אל ירושלים של פעם ואל בניין המקדש. פרלמנט, בכל מקום, יודע לדון בענייני היום. הוא יכול להחליט על תקציב שנתי, מקסימום יעלה בידו לשרטט תכנית חומש. ההיסטוריה המשיחית גדולה עליו. שום פרלמנט לא יכול להחליט בעניינם של הרי קודש.

ההיסטוריה מלמדת שכל אומה שניסתה להחזיר ימי עבר מפוארים על חשבון התנהלות מציאותית – יוון לאחר מלחמת העולם הראשונה כשניסתה לשוב אל מחוזות יון הקדומים בתורכיה של היום, סרביה שניסתה לשוב על "ארץ האבות" בקוסובו, גרמניה של הרייך השלישי שביקשה לשוב אל גדולת הטבטונים האלימה ואל הרייך הראשון של הקיסרות הרומית הקדושה, עיראק של סדאם שחלמה על האימפריה של נבוכדנצר – הובילה לנהרות של דם. כעת משלמים האוקראינים בדם את חלום האימפריה הצארית של פוטין, שמטפחת הכנסייה הרוסית. "השב ימינו כקדם" רוסי.

חלום העבר מסחרר את הדעת. ירושלים, חברון, בית לחם, שילה ובית-אל ומעל הכול הר הבית – מעלים מתת המודע היהודי חלום הרסני לישראל. גם אנו משלמים על פנטזיית השיבה אל גדולת עבר (שבאה לידי ביטוי גם בהתרפקות הנמשכת על אבל ט' באב) בדם יהודים ובדם פלשתינאים. צדקה עשתה עמנו המציאות ההיסטורית שעד 1967 היו כל אלו מעבר לקו הגבול ואפשרו לנו להתרכז בהקמת מדינת ישראל ומוסדותיה. עם השיבה למחוזות קדם נפרעה השפיות הדמוקרטית הישראלית.

גם העימות בין עולי אירופה, המכונים "אשכנזים" ועולי ארצות ערב המכונים "ספרדים" אינו חדש. הרחבתי עליו בעבר הרבה. בכל מקום שישנם גלי הגירה נרחבים לארצות המערב מתרחש העימות בין "הצפון" ל"דרום". הפערים התרבותיים עצומים. הניגודים בלתי נמנעים. אין הגירה קלה, גם לא זו המכונה אצלנו "עליה". הקליטה קשה. קבלת הפנים לעולם אינה במאור פנים. הזרות פועלת את פעולתה. היו שעבדו קשה והשתלבו היטב, דרכם צלחה, וישנם אלו שהשתלבותם הייתה קשה, דרכם לא צלחה והם נושאים בליבם. גם בדור שני ושלישי, את עלבון הכישלון והחולשה.

מדיניות "כור ההיתוך" שהנהיג בן גוריון הייתה כואבת, בוטה, אולם היא חתרה לשילוב כל הבאים לישראל, קיבוץ גלויות חסר תקדים היסטורי, במכלול חברתי אחד, עם שפה אחת – עברית (בהגיית עדות ספרד) ולא יידיש, ערבית או לדינו – וקוד תרבותי "ישראלי" משותף. החל מ-1977, כור ההיתוך נהיה למושג גנאי, הוגדר כמדיניות מעוולת. האירופאיות, ההשכלה, המודרניות, הליברליות, הדמוקרטיה נהיו ל"מזימה אשכנזית". מדיניות הרב-תרבותיות, שנהייתה לדת חברתית חלופית, לא סייעה להשתלבות ועודדה את הסגירות והנבדלות של כל קבוצה. היא הכשירה עוינות הדדית. לא התגבש סיפור ישראלי מאחד, חזק דיו לעמוד בפני קשיי המציאות.

מבחינה זו, המאבק כעת הוא מאבק מעמדי, בין אלו שדרכם צלחה בישראל ובין אלו שחשים שרכבת הישראליות דוהרת קדימה בלעדיהם. רבים בהם אנשי המסורת והדת. המאבק המעמדי נצבע בצבעי המאבק הדתי. מנחם בגין ידע לחבק את עלבונם של יוצאי ארצות ערב וגם עשה בו שימוש פוליטי פופוליסטי; מחנה הימין טרח לשמר את תחושות העלבון ורגשי הנחיתות של תומכיו, גם כאשר רבים מהם עשו חיל, כי התסכול והעלבון הם הון פוליטי משובח. הליכוד שם עצמו כדובר "המוחלשים", אבל לא פעל לחלוץ אותם מחולשתם. האבסורד הוא שבין מובילי הליכוד רבים בעלי ההון – נתניהו הוא מיליונר – ומדיניות הליכוד ושותפיו החרדים דווקא מחלישה את ציבור תומכיהם ומרחיקה אותם מהשכלה, שהיא הכלי החשוב ביותר למוביליות חברתית.

כל אלו, הפער בין חילוניות לחרדיות, הפער בין ארציות למשיחיות, והפער בין הצפון לדרום, בצירופם יחד הם האנרגיה שמניעה את קואליציית נתניהו. מניעיו קטנים, אישיים, נכלוליים, אולם הוא יושב על גבי הר געש שהיה כבוי כמה עשרות שנים וכעת מתפרץ להחריבנו. הוא ואנשיו רוקדים סביב הלהבות ושופכים עליהם עוד ועוד חומרי תבערה. פורום קוהלת מוסיף למהומה את משנתו, צידוקים למהפכה החוקתית, שאף אם תתמהמה בוא תבוא.

לתבשיל היהודי המשולש מתווסף העימות ההיסטורי בין יהודי ארץ ישראל לערביי ארץ ישראל, אלו שהנם אזרחי ישראל ואלו שהם תושבי השטחים הכובשים, נתיני ישראל. הכיבוש הוא רעל לישראל. דברי הנבואה הנוקבים של ישעיה לייבוביץ' מתאמתים בעת הזו. אולם גם בלא הסוגייה המרה הזו, שאין לה פתרון קל, שלושת השסעים הנ"ל קיימים ועומדים ודורשים מענה. אנו מקווים שערביי ישראל יצטרפו למאבק על דמותה של המדינה, אולם הם חשים בצדק שהעימות הוא קודם כל בין יהודים לבין עצמם.

איני יודע מה ילד יום והאם נוכל לשוב ולאחות את קווי השבר. אולם שלושה תהליכים חשובים כבר מתרחשים, ואולי יש בהם יסוד לאופטימיות וליציאה בחיים מ"הפרדס", מהכאוס אליו נקלעה ישראל.

הראשון הוא התעוררותן חסרת התקדים של האליטות הישראליות. ציבור ישראלי גדול מאד, שנושא על כתפיו את מדינת ישראל בתחומי הכלכלה, ההיי-טק, הביטחון, הרפואה, שירותי הרווחה, האקדמיה והתרבות, התעורר (לצערי, רוב המורים עדיין לא תופסים עצמם כאליטה בתחומם וכמי שגם להם יש אחריות למתרחש ולעתידה של ישראל). אנו עדים כעת להרמת ראש של האליטות בכל תחומי חיינו, שמסרבות להיות משרתי ציבור בחברה שאינה דמוקרטית. השד הציוני-ממלכתי, חילוני ברובו, יצא מהבקבוק.

מירי רגב, ורבים אחרים ממנהיגי הקואליציה, יצאו כנגד האליטות. לשיטתם צריך להרוס את האליטות "המתנשאות". המילה "אליטה" נהייתה לכינוי גנאי, אולם אוי לחברה שאין בה אליטות, שאין לה מנהיגות של איכות וקבוצות של מצוינות מקצועית ותרבותית. רבים הפנימו את מסרי השנאה והתביישו במוצאם ובזהותם, בהשכלתם, במצוינותם המקצועית, בעמדתם הליברלית. לראשונה בהיסטוריה של העם היהודי, השכלה נתפסה כפגם וכמום מוסרי לאדם. לא עוד. האליטות הכירו בערכן ויחד עם זאת באחריותן לישראל. הן הרימו ראש ויוצאות למאבק. נולד מחנה דמוקרטי חדש, שחוצה את כל קווי המתאר הזהותיים והפוליטיים שהיו מוכרים לנו עד כה.

התהליך השני הוא אולי "שירת הברבור" של המשיחיות היהודית, של "משיח עכשיו". הסכמי הקואליציה הבטיחו גן עדן לציבור החרד"לי ולמתיישבי יהודה ושומרון. מהר הסתבר לממשלת ישראל שב 2023 כבר אי אפשר לממש את החלום המשיחי הבוטה. העולם הנאור, בעיקר ארה"ב, נעמד על הרגליים האחוריות ואמר לא! עד כאן! סמוטריץ' נהיה לפרסונה נון גראטה במדינות המערב. אלימות שתפרוץ ברחבי הגדה, אינתיפאדה שלישית, תעצים עוד יותר את שברם של "ימות משיח". הציבור הדתי לאומי יעמוד שוב בפני תסכול עצום, כשימות משיח יחמקו שוב מתחת לידיו.

בין שני התהליכים הללו יש קשר. התחזקות התהליך הראשון תעצים גם את ההתנגדות למשיחיות היהודית שפירותיה הם אלימות בלתי פוסקת ושפיכות דמים.

משני אלו עולה תהליך שלישי, שייתכן ויבשיל – המאבק על כך יהיה מר – לשינוי עומק של מדי

משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

Loading ...

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

שעת האפס של ישראל

משאל גולשים ניוז חיפה והקריות

עוד בחינוך