X

הייתי ילד שרק רצה שיראו אותו

מפגש בין כוכב מקומי לכוכב ילדים יוצר ראיון חד פעמי, חשוף, בו השניים מנסים להעביר מסר שאסור לפספס אותו (וידאו)

אם יש לכם ילדים קטנים כנראה שקוגומלו, זה שרץ ומשתולל לו, הוא הסלב התורן שילדיכם (ואתם) יודעים לדקלם את שיריו בעל פה. אם אתם הורים לילדים בקריית מוצקין, כנראה שהקצב של ברזיל – אשר סלמסה לא פסח גם עליכם. השניים, אשר דרכם המשותפת החלה אי שם ב – 2005 ומתממשקת כל כמה זמן, מדברים על הדבר הכי חשוב לשניהם היום, מוטו ששניהם מדקלמים מתוך שינה 'מי שאמיץ לא מרביץ', כל אחד מהנקודה בה הוא נמצא בחייו, כל אחד מהנקודה בה הוא חווה את חייו, כל אחד והמגפון שיש ברשותו. המשותף לשניהם כנראה, הוא הזעקה שלא נזעקה מספיק חזק בילדותם. התכוננו לראיון חשוף, נוגע, אופטימי במיוחד המלמד אותנו שבמסלול החיים שלנו טוב שיש לכל אחד מאיתנו מעקה להישען עליו.

קגן וסלמסה – להיות מעוררי השראה זה הכי מעורר השראה. צילום: מהאלבום הפרטי


הסיפור של קגן (39, ראש העין, נ + 2), מתחיל בהיותו נער חסר ביטחון המאובחן בדיסלקציה שעבר חרם על ידי חבריו, לוחם בצבא שעבר טראומה מטלטלת שבסופו של יום, התחביב שלו – קפוארה, הופכת אותו לסינדרלה של הילדים, מצילה אותו מעצמו ומעניקה לסובביו אבקת קסמים של ביטחון עצמי ומסוגלות. הסיפור של סלמסה, מי שהיה חניך במחזור הראשון של קגן כמדריך קפוארה, הוא הסיפור הקלאסי של ילד בסיכון היוצא לפנימייה, בכפר נוער, ושם מקבל ארגז כלים עימו הוא יוצא לדרך חדשה. הוא הופך לגבר אמיץ, לוחם ביחידת צנחנים ובסופו של יום הופך למדריך קפוארה, סוג של כוכב מקומי שעשרות ילדים שואפים להיות כמוהו כשיגדלו. אצל שניהם הדרך די דומה. אצל קגן מדריך הקפוארה שלו, אדם פסטר, היה עבורו משענת לצמיחה, אותה משענת שהיווה קגן לסלמסה עצמו "אדם היה עבורי חבל הצלה והגנה שהצליח להשפיע על החיים שלי ובזכותו, נהייתה בכלל נקודת מפנה אצלי" אומר קגן "ואני מרגיש שהיום, אני ממש ממשיך את הדרך שלו. היום אני רואה את הילדים שצומחים וגדלים אצלי ואני הופך להיות עבורם מה שאדם היה עבורי. פעם הייתי ילד שרק רצה שיראו אותו והיום הוא רואה אחרים" מסכם קגן. ואכן, הוא צודק – אחד מהם, אשר סלמסה (33) נשוי + 2 מדריך לקפוארה בקריית מוצקין אשר התחנך על משנתו של קגן מספר על קגן באותה הערצה בה מדבר קגן על פסטר "כשהייתי חניך של לביא עברתי תהליך מאוד משמעותי, תהליך בו אף אחד לא שופט אותך וזו נקודה שממנה רק ניתן להמריא" משתף סלמסה "לביא נשזר לאורך חיי מגיל צעיר ובנקודות בהם אתה צריך מעקה להישען עליו. אני זוכר ששכבתי לילה אחד במיטה, רגע אחרי מבצע בעזה והגב שלי לא הפסיק לכאוב מהמשקל של הציוד שהוא נשא עליו בימים האחרונים והרגשתי שאני צריך דחיפה. התקשרתי ללביא והוא פשוט הרים אותי אז. ואם אודה באמת גם לפני וגם הרבה אחרי הצבא, כשסיימתי בוינגייט קורס מדריכי קפוארה אצלו" מסכם סלמסה ואם אתם תוהים בלב, כנראה שיש אי שם חניך שכזה, אשר משנתו של סלמסה הסיסמאתית 'מי שאמיץ לא מרביץ', 'מי שמכה כנראה שמוכה', 'מי שמקלל הוא מקולל' מהווה עבורו את המעקה אשר מרים אותו ברגעים אלו ממש, וככל הנראה עוד כמה שנים ידקלם עבור חניכיו את מה שמורהו הדגול סלמסה, לימד אותו עוד בינקותו. מעגל שכזה שמתרחב ומשפיע בדרך מוזרה שנקראת החיים.


מחניכים למדריכים. צילום: מהאלבום הפרטי

אבל עם כל הכבוד לחיים עצמם, יש לנו פה קמפיין להתמקד בו – אז בואו נתפקס. "לפני כמה חודשים ראיתי סרטון בטיק- טוק בו ילד בן 10, שלומד אצלי בסטודיו מושפל ומוכה עבור לייקים ומספר צפיות. זה הציף את החוויה שלי כילד, בגיל 13, בו עשו עלי חרם קבוצתי ופחדתי שלאירוע הבר מצווה שלי אף אחד לא יגיע, ושההורים שלי יגלו שעושים עלי חרם" משתף קגן וממשיך "הייתי במצוקה גדולה, התביישתי כל כך ומהבושה אפילו לא שיתפתי את ההורים שלי. שמרתי הכל בלב. כשהייתי מגיע הביתה הרגשתי שאני רוצה למות. הייתי ילד שהתמודד עם חוויה נוראית שכזו לבד" מספר קגן "הילד הזה בן ה – 10 הציף בילד שבתוכי, בן ה – 13, את התחושה המוזרה הזו של אגרוף בבטן. אבל היום, הילד בן ה – 13 הזה הוא אב לשתי בנות והדאגה ההורית שלו מוצאת לה פתרונות בכל מיני דרכים. החלטתי שאני רוצה להגן על הילד הזה, על הילד שבי, על הבנות שלי, על הדור הזה שמתמודד עם צלקות נפשיות שנטבעות בו לאור כמויות האלימות והחרמות שאנחנו שומעים עליהם" ממשיך קגן "והחלטתי שאני רוצה לתת לילד הזה לחוות חוויה חיובית. לתת לו כלים פרקטיים שבהם הוא יוכל למנוע אלימות כלפיו, כדי שהוא ידע להגן על עצמו. לא יודע, כנראה שזו הדרך שלי לא להשאיר ילדים לבד בתוך הדבר הזה כמו שאני הייתי" נושם קגן נשימה עמוקה. משם, בעזרת המגפון וההשפעה שיש לו על ילדים – הדרך היתה מהירה. הוא לקח את הסלוגן שלו בו הוא משתמש בשיעורי 'מי שמרביץ לא אמיץ', הלחין לו שיר, המציא את סימן 'השולם החדש' וחבר למיכל דליות שתעניק מהידע שלה לילדים ולהורים טיפים שבל להם לשכוח. בספטמבר הקרוב זה כבר נכנס לתוכנית הלימודית של ילדי הגנים. "הקמפיין הזה" אומר קגן "מבחינתי זה משלים את השליחות שלי,  את השליחות של אותו נער שעבר את מה שהוא עבר, ולילדים שמכריזים עכשיו חרם על ילדים אחרים, אני רוצה להגיד להם שחרם זה כמו בידוד, זה נוראי וזה מצלק. ואם יש מישהו שקורא את הכתבה הזו עכשיו, ומכיר את הסיטואציה הזו: תתערב, תשתף מבוגר ותתמלל את הרגשות שזה יוצר אצלך" מסכם קגן. וסלמסה מסכים עימו, כיאה לחניך והגורו שלידו "אל תגידו לי זה לא יקרה. זה לא פוסח על אף אחד. תהיו טובים זה לזה, כבדו זה את זה, ובעיקר תהיו טובים לעצמכם, כבדו את עצמכם, תאהבו את עצמכם ובקשו עזרה אם אתם נמצאים במצב הזה או מכירים מישהו שסובל עתה" מסכם סלמסה.

משפחת קגן – עושים הכל עבור הדור הבא. צילום: מהאלבום המשפחתי

לשניהם נדלק האור האישי, המקצועי ובחיים בכלל דרך הקפוארה, ובעזרת ארגז הכלים שהוא העניק להם הם מתחברים, מתממשקים ומעצימים. זה את זה ואת אלו שבקרבם. ביקשתי משניהם משפט סיכום לחיים עצמם, לקפוארה, לחרם, לאוויר: "להיות מעוררי השראה זה מעורר השראה" אומרים השניים יחדיו.

ואם חשבתם שנניח לקוגומלו לחמוק בלי וידאו מיוחד עבורכם טעיתם. מוכנים? קיראו לילדים ולחצו פליי!

צפו בוידאו:

ד"ר דפנה הדר וד"ר דפנה צין, מרצות בחוג לייעוץ חינוכי במכללת אורנים מסבירות: "השאיפה להשתייך לקבוצה חברתית, וליצירת קשר עם אחרים היא מהשאיפות האנושיות הבסיסיות של האדם ובטח כשמדובר בילדים ובני נוער. מחקרים מצאו שקשרים חיוביים עם בני הגיל מקדמים תחושה חיובית של דימוי עצמי וערך עצמי והם מקור לחוסן.  לעומת זאת, כאשר מתרחשת דחייה חברתית ובמיוחד כאשר היא מתמשכת ומלווה בביטויים של אלימות מילולית ופיזית יש לה השלכות פסיכולוגיות קשות על הילד ותפקודו עד כדי פגיעה בהערכה העצמית, בתפקוד הלימודי בבית הספר והתפתחות של חרדה ודיכאון. ילדים אלו לא רק מאבדים את תחושת השייכות שהינה צורך בסיסי, אלא גם מאבדים את האמון באחרים סביבם. במחקר מאד מעניין מתחום חקר המוח שדימה סיטואציה של דחיה חברתית במשחקי מחשב נמצא שחוויה של דחייה חברתית מפעילה את אותו אזור במוח המופעל בזמן כאב פיזי. הניסוי הזה ממחיש מאד את הכאב החברתי הממשי של חווית הדחייה. כאנשי חינוך יש לנו תפקיד חשוב מאד. צריך לפקוח עיניים ולזהות ילדים ובני נוער שנמצאים במצוקה סביב ההשתייכות החברתית, להגיב מידית ולגנות כל אמירות פוגעניות שמופנות כלפי ילדים אחרים  וכמובן ולהגיב מיד לעצירת הפגיעה. במקביל חשוב מאד לחזק את תחושת השייכות בכיתות ולעבוד על פיתוח מיומנויות חברתיות וניהול שיח רגשי. עקב חשיבות הנושא ובמיוחד לאחר תקופת הקורונה שיצרה בידוד חברתי בעל כורחנו, החלטנו בתוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אורנים להקדיש את הכנס השנתי לתופעת הבדידות והחרם החברתי. במסגרת הכנס נחשפו הסטודנטים לייעוץ חינוכי לנושאים של פופולאריות ותוקפנות בחיים החברתיים של ילדים ובני נוער, משמעותה של דחיה חברתית ודרכי ההתמודדות עימה. כמו כן נערכו סדנאות מרתקות בנושאים: איך מתמודדים עם חרם חברתי?, למידה רגשית חברתית כדרך למנוע דחייה חברתית, למצוא מקום – על שייכות, קבוצה ומיקום חברתיות וכן נחשפו לתוכנית מערכתית לחיזוק תחושת השייכות".

קוגומלו ומיכל דליות: מי שאמיץ לא מרביץ. צפו בוידאו:

 





אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

עוד בחדשות


<





<

<






<




<