חדשות

מילדה בסיכון לאישה בסיכוי

סיפורה מעורר ההשראה של ענבל אהרון (36) מחיפה, מרצה אורחת במכללת אורנים בחינוך לנוער בסיכון והדרה במסגרת סמינריון חוסן נפשי אותו מעבירה ד"ר לורה סיגד, ראשת החוג המרצה היום (שני) על המשקפיים שילדי נוער בסיכון חייבים להרכיבם. תביאו ממחטה

טליה לב-רי פורסם ב: 05/06/23 , 3:34 מייל לכתב

כשהייתי קטנטונת לא הבנתי את המציאות כפי שאני מבינה אותה היום, אחרי התארים, אחרי ההתנסות מול נוער בסיכון, אחרי תהליך כואב מול עצמי. קיבלתי את המציאות כפי שהיא, ככה, מבלי לחשוב יותר מדי ולנתח.
אני חושבת שהיה בי משהו אישיותי עמוק שאיפשר למבוגרים סביבי לעטוף אותי באהבה. לא רק בהקשר הנרטיבי של החיים שלי אלא בגלל מי שהייתי. בגלל החיוך, החיות, וגם הריצוי. עד כמה שאני שונאת את התכונה הזו בי, ה"להיות בסדר" הלהיות נחמדה, היא שירתה אותה יפה במהלך השנים. ידעתי לגייס את הסביבה לטובתי.
כשהייתי בת חמש בגן של אסתי ובאתי, שוב, עם כריך עם שוקולד, התעצבנתי נורא, כולם הסתכלו עלי ולא הבינו ורק אסתי החליטה לתת לי את סלט הירקות שלה. ככה, בלי לומר יותר מדי. היא ראתה את התסכול, היא קראה בין השורות.
זה המשיך הלאה עם דמויות סמכות נוספות. בכל פעם שיצא ממני תסכול ששמרתי עליו טוב טוב, הדמויות מסביב הכילו אותי, קראו בין השורות אפשרו לי להיות בו מבלי לפחד ומבלי לנטוש. חוויית הנטישה הייתה כל כך נוכחת, עד היום, שלא יכולתי לתת לעצמי להראות את הצד הפחות יפה שלי שמא מישהו יחליט ללכת ולא לחזור.

יש אנשים עם לב ענק שרואים אתכם ורוצים בטובתכם. ענבל אהרון. צילום פרטי

שנים אחרי שאבא שלי עזב את הבית בעקבות הגירושים, בכל פעם שהייתה דפיקה בדלת הייתי מחכה שהוא ייכנס. זה לא קרה. אבא שלי היה האדם הראשון שקיבל אותי כפי שאני, מאלף עד תו. הוא אמר שאני חכמה ובשיחות שלנו ציין שהשאלות שלי מצויינות ולעניין, הוא חיזק אותי ודיבר בגובה העיניים. הכיל את התפרצויות הזעם והקנאה. אהב אותי. ככה פשוט. איתו הייתי יכולה להיות אני. מבלי להתנצל.
בכיתה ג' כשהגעתי לפנימייה שיבצו אותי בבית ספר רקפת בכרמיאל, המחנכת הייתה ריקי ואני זוכרת את ריח הבושם שלה שתאם לבושם של אמא. אפילו אמרתי לה את זה, והיא הסתכלה עלי בעיניים רכות ופשוט ליטפה לי את הגב. היא הייתה שם במבט, בחיבוק כשצריך, נתנה לי להראות את החוזקות שלי למשל בשיעור אנגלית כשידעתי את כל אוצר המילים על הלוח. כשעשיתי עבודת חקר על מייקל ג'קסון והתעצבנתי שאין לי מאיפה להשיג חומרים ולא רציתי לעשות את העבודה היא לא וויתרה ואמרה שאני מסוגלת ושהיא מאמינה בי ושכל עבודה שאגיש תהיה טובה.
בכיתה ז' פגשתי מחנכת חדשה. היה לה חשוב להכיר אותי לעומק אז צהריים אחד אחרי הלימודים היא לקחה אותי לקפולסקי ושאלה אותי מה אני רוצה לאכול ולשתות. אמרתי שאני לא רוצה, תודה. שחלילה לא תבזבז עלי את הכסף שלה היא הזמינה לי שוקו לא שתיתי. היא שאלה אותי כל מני דברים, התעניינה בי על אמת, לי זה היה קצת מוזר. היא שאלה אם זה בסדר שנלך לבקר בבית הספר היסודי שלי אמרתי שכן. הלכנו, עשינו סיור, הראיתי לה כל כיתה שבה למדתי, הכרתי לה את המנהלת שהייתה לי והיא הציגה את עצמה. זה היה מוזר ומחמיא בו זמנית. לאחר מכן היא לקחה אותי לבית שלה, עם הילדים שלה, והכינה לי צהריים. הרגשתי שרואים אותי. באמת רואים, לא סתם. אותה מחנכת הגיעה למסיבת סיום יב שלי בפנימייה והביאה לי ספר שנקרא "גולה".
באותן השנים הייתה לי מדריכה שהקשר בינינו היה ממש חזק. היא ראתה בי דברים שאני לא ראיתי בעצמי. היא ראתה מנהיגה, היא נעזרה בי עם הילדים הקטנים במשפחתון. אישרה לי להיות ערה מעבר לשעת השינה של שאר הילדים, היא אישרה לי להכנס לסלון המשפחתי שלה בצד שלה במשפחתון. זה לא קרה עם אף אחד. לשם אסור לחניכים להיכנס. הרגשתי שסומכים עלי. יום אחד היא פנתה אלי ואמרה לי שעומדת להגיע למשפחתון ילדה בגיל שלי ושהמשפחתון שלנו הוא המוצא האחרון שלה ושהיא צריכה את עזרתי כדי לשמור עליה, לשמש דוגמה טובה, שהיא תוכל להישאר ולא להיפלט מהפנימייה. הרגשתי וואו. הרגשתי שאני מועצמת, אחראית, שוב רואים אותי. אני המבוגר האחראי.

"הרגשתי נטישה שוב ושוב ושוב". צילום אילוסטרציה: פיקסאביי

כשהגעתי לבית הבוגרים (משפחתון לכיתות י-יב כשהמדריכים גרים בנפרד) פגשתי את המדריך שלי שליווה אותי במשך שלוש שנים והיווה לי דמות אב. גם הוא קיבל אותי כמו שאני,בלי שיפוטיות. כשנפלתי לדיכאון ולאובדנות הוא היה שם בדברים הקטנים, בלומר לילה טוב ולבדוק לשלומי. לילה אחד כעשה סבב לילה טוב בין כל החדרים הוא קלט שאני לא בטוב, הוא הוציא אותי לשולחן האבן בקדמת המשפחתון, הלך לדירה שלו והביא איתו לפטופ, הוא שם לי סרט, 50 דייטים ראשונים. סרט קומדיה רומנטית עם שני שחקנים שאהובים עלי עד היום ואמר לי להחזיר לו את הלפטטפ כשאסיים. המעשה הזה זכור לי עד היום, אתם בטח חושבים מה הקטע, הוא לא עשה הרבה, אבל הוא עשה המון. הוא נתן לי רכוש פרטי שלו, הוא נתן לי להישאר מעבר לשעת השינה המותרת. הוא סמך עלי.
בצבא הייתה לי מ"כית בטירונות שהצליחה להוציא אותי לתפקיד יותר מתאים בבסיס בו עשיתי את הטירונות. היא דיברה הציעה אותי למפקדת והסבירה לה למה אני מתאימה, גם היא האמינה בי.
בהמשך, המפקד שהתחלף דאג לי לחופשה מיוחדת שאוכל לעבוד ולהחזיק את עצמי בדירה של אמא שלי כי גרתי בה לבד והייתי צריכה לקנות לעצמי אוכל ולשלם חשבונות.
בלימודים בשני התארים הצלחתי להתחבב על המרצות, שלא ויתרו לי לשניה אך נתנו לי הזדמנויות להצליח.
אני זוכרת שבתואר השני הייתי בהיריון מתקדם וכשילדתי אובחנתי עם דיכאון אחרי לידה. רציתי לפרוש. או להקפיא את התואר, הרגשתי שאני לא מסוגלת. ראשת החוג שלי אמרה שהיא תדאג לרווח לי את המערכת, להתאים לי מרצים מכילים ולפרוש את התואר לשלוש שנים במקום שנתיים. העיקר שאסיים. ושהיא מאמינה בי. וכך היה. בזכותי יש לי תואר שני אבל בזכות העובדה שהיא ראתה אותי סיימתי אותו.
כשהייתי ילדה קטנה לא תמיד ראו אותי. אמא שלי עברה גיהנום ואני הזכרתי לה את הגיהנום שעברה בגלל איך נראיתי, איך שהתנהגתי, דיברתי. הייתי הבת של אבא שלי. והיא לא יכלה לסבול אותי. היא לא עשתה לי קוקיות כשביקשתי. היא לא אמרה שהיא אוהבת אותי כי היא לא אהבה (כך גיליתי שנים אחרי כשקראתי את היומן שלה לבקשתה, לפני ששרפה אותו), לא הייתי מספיק חשובה בשבילה בשביל שתישאר בחיים ותדאג לי. בשביל שאשאר בבית בו גדלתי והיא תגדל אותי. הוצאתי מהבית. אחותי נשארה איתה לעוד שנתיים.
הרגשתי נטישה שוב ושוב ושוב. והייתי צריכה להיות בסדר. תמיד בסדר. שחלילה לא יעזבו.
בסוף שנת הלימודים הקודמת שוב מצאתי את עצמי בשימוע לפני פיטורים. שנה שניה ברציפות. יום לאחר השימוע, הרכזת הקודמת שלי מבית הספר הקודם בו לימדתי ופוטרתי ממנו התקשרה להציע לי תפקיד. היה לה חלום, להקים חדר שבו התלמידים יוכלו להיות הם, להביא את עצמם לידי ביטוי במרחב חף משיפוטיות שמנוהל על ידי אישה יצירתית, מכילה ואוהבת. בית חם בתוך בית ספר, חיבוק ויד מושטת. והיא חשבה עלי. עלי. היא לא ויתרה. היא הציגה את הרעיון למנהלים והתעקשה שהאישה שתנהל את המרחב הזה תהיה אני. וכך היה! הקמנו מרחב שנקרא מרחב קשת, מרחב בטוח לתלמידים להביא את עצמם כעצמם, להירגע שם, לצייר, לשמוע מוזיקה, לרקוד, לשיר, לנגן אפילו לישון. להיות הם. אני "מעבירה הלאה" מה שנתנו לי אני נותנת הלאה. ותודה לאנשים מדהימים שראו אותי בדרך הזו שלי.
היום, כשהילדה הקטנה שלי יוצאת החוצה, בריב, עימות, ביקורת מעבירים עלי, אני מתביישת. אני כועסת על עצמי. אני משתתקת, עושה פרצוף ורוצה ללכת מהמקום. קשה לי להתמודד. אבל אני מבינה שהיום בטוח לי להתנהג ככה, היום לא יעזבו, אולי.היום יבינו יילחמו עלי, יאהבו אותי. לא יזרקו אותי. לא יעבירו יצרחו עלי כי לא הבאתי את העיתון הנכון מהמכולת. לא יתעצבנו כשאפיל את הסוכר כשרציתי להכין קפה בהפתעה, לא יושיבו אותי במיטה מלאה פיפי לאכול צהריים כדי שאלמד לא לעשות את זה. לא ישאירו אותי ערה בכח עד שעה מאוחרת כי רציתי להישאר לראות דודו טופז. לא ישאירו אותי עם אבא עצבני כשאחותי איתה אצל השכנה לאחר שהמשטרה באה. לא ישימו אותי מקום אחרון אחרי בנות זוג, עבודה, אחותי. לא. מגיע לי מקום ראשון. אני טובה, אני אהובה. אני מספיקה.
אני מאד מקווה שמי שצריך/ה לקרוא את זה יקרא וידע שיש טוב בחוץ. שיש אנשים עם לב ענק שרואים אתכם ורוצים בטובתכם. אל תסגרו, תפתחו את הלב למרות הפגיעות הקשות, תסמכו ושימו את הלב שלכם על השרוול. זה משתלם, זה שווה את הפגיעות. תאמינו בעצמכם, בכוחות הכל כך גדולים שלכם. אתם מסוגלים לכל.

הביאה לפרסום: טליה לב-רי

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

מילדה בסיכון לאישה בסיכוי

עוד בחדשות