חדשות

החיים בצל המלחמה – רסיסים של פחד

יממה לאחר שמרצחי החמאס טבחו ללא רחם ב-7 באוקטובר, החל ארגון הטרור חיזבאללה להפגיז את יישובי הצפון ללא הפסקה. חגית לב מתגוררת בנהריה, עברה בה את מלחמת לבנון השנייה, אך דבר לא הכין אותה למטחים שחיזבאללה ממטיר על העיר כבר שנה עד שכטמב"ם נפץ התפוצץ מולה. בטור אישי מיוחד ל'ניוז חיפה קריות' משתפת חגית על החיים בצל חיזבאללה

דורון גולן פורסם ב: 07/10/24 , 5:45 מייל לכתב

אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר, מעשה הטרור הקשה ביותר שבוצע באזרחי ישראל מאז הקמתה, שינו לבלי הכר את המדינה ואת יישובי עוטף עזה. אולם, גם הצפון נקלע אל תוך הטרור כאשר יום למחרת מעשי הטרור, החל חיזבאללה לירות מטחים של רקטות וכטב"מים על יישובי הצפון, בהם גם נהריה.

חגית לב, תושבת נהריה, מכירה היטב את רעמי הפיצוצים בנהריה עוד ממלחמת לבנון השנייה אולם כטב"ם נפץ שפגע בבניין מול דירתה ערער את כל מה שהכירה עד כה ועדיין היא מעדיפה להישאר אופטימית.

"בוקר יום שני ה-9 בספטמבר האחרון, התחיל כמו כל בוקר רגיל, עד כמה שאפשר לקרוא לימים האלה "רגילים". אנחנו כאן בנהריה כבר רגילים לאזעקות ולבומים שמרעידים את הקירות עד שנדמה שהם רוקדים. אבל באותו בוקר, הכל היה דומה והשתנה בשניה אחת.

"הכל היה דומה והשתנה בשניה אחת". חגית לב. צילום עצמי

הבת האמצעית שלי נשארה איתי בבית – היא לא הרגישה טוב ושכבה בממ"ד, צופה בטלוויזיה חצי רדומה. אני הייתי בפינת האוכל, מול הלפטופ מנסה לשמור על תחושה של עבודה ושיגרה. ופתאום, צליל האזעקה פילח את האוויר. קפצתי על הרגליים ורצתי לכיוון הממ"ד. תוך שניות נשמע פיצוץ מחריש אוזניים שהפיל אותי לרצפה, כאילו כל העולם קרס סביבי. נשכבתי בבהלה על הרצפה, לבי דפק חזק כל כך שלא הצלחתי לנשום לרגע. הייתי כל כך מבועתת שחששתי לפתוח את העיניים ולגלות שהתקרה התמוטטה עליי.

הדי הפיצוץ הראשון עדיין בראשי, ופתאום שוב אזעקה, שוב רעש. זהו, אלוהים, מה קורה כאן? מלמלתי בלב תוך כדי זחילה על ארבע לכיוון הממ"ד. מבוהלת, נכנסתי פנימה והסתכלתי על הילדה – חצי רדומה, חצי ערה, לא ממש קולטת מה עובר עלינו.

9 ק"מ מרחק בין נהריה לגבול לבנון , התרגלנו כבר לאזעקות, כמו שמתרגלים לציפורן חודרנית – זה כואב, זה מטריד, אבל איכשהו חיים עם זה. אבל אז, משהו השתנה. משהו קרה באותו בוקר. לא ידעתי בדיוק מה, אבל יכולתי להרגיש שזה קרוב, קרוב מדי.

הטלפון שלי לא הפסיק לצפצף. עשרות הודעות מהבת הקטנה שלי שהייתה בבית הספר, מתחננת לדעת אם הכל בסדר. "הכל בסדר," הקלטתי לה. המילים שיקרו, קול מזויף שנשמע כל כך רגוע, בזמן שבתוכי משתוללת סערה.

כשהעזתי לצאת לרגע מהממ"ד, הבטתי דרך החלון וראיתי את הרחוב השקט שלנו – רחוב שהפך פתאום לזירת מלחמה. כוחות הביטחון, חיילים, אמבולנסים. כאוס מוחלט. ואז ראיתי את זה – חור עצום, שחור, פעור בקומה העליונה של הבניין הסמוך. כטב"ם התנגש בבניין הזה. כמה מטרים מפרידים בין החיים שלי לבין השבר הזה. כמה מטרים מפרידים בין הבית שלנו, לתהום.

הלב שלי לא נרגע. הרגשתי איך הדופק משתולל, איך הדם גואה. ידעתי שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. הרגע הזה, בו המוגנות שלי התנפצה לרסיסים כמו גביע קריסטל שנפל לרצפה, שינה הכל. מאז, הלילות שלי רצופים יקיצה לא טבעית, עם אזעקות שרק הראש שלי שומע. המוח שלי מתחיל לדמיין אזעקות שלא באמת קיימות, כאילו גם הגוף שלי נלכד במעגל המלחמה הזה.

"החיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו". פגיעה ישירה של כטמב"ם בבניין מגורים בנהריה. צילום: כבאות והצלה

החיים בצל אויבים חדשים

המלחמה הזו לא רק מבחוץ. היא מתנהלת גם בתוכי. הפחד הפך להיות אויב שאני נלחמת בו כל יום. חוסר היכולת להתרכז, הפסקת העבודה מאז ה-07.10.23, והידיעה שהחיים כבר לא יחזרו למה שהיו. אני נאבקת בעצמי. המוח שלי לא מצליח להירגע, הגוף שלי נמצא במצב של סטרס תמידי, ואני לא מצליחה להשתחרר.

מי שתומכים בי הם ההורים שלי. בני ברית מבוגרים, שהמלחמה הזו לא חסה גם עליהם. בגיל 70+, הם נאלצו לעזוב את הבית שלהם בשלומי ולעבור לגור איתנו, לנדוד בין האחים, עד שמצאו לעצמם מקום בעכו. אבל גם שם, הם לא נמלטו מהאזעקות. כמו כולנו, גם הם למדו לחיות עם הפחד ועם אי הוודאות.

הרגעים הקשים ביותר

היו רגעים שחשבתי שאני לא אצליח לעמוד בזה יותר. ערב אחד חזרתי מביקור חטוף אצל ההורים. כשהייתי באמצע הדרך, אזעקה תפסה אותי ברמזור. המוח שלי נכנס למצב של חרדה, אבל ההיגיון אמר לי: "רמזור אדום – את לא יכולה לעבור." הפחד, מצד שני, דחק בי לעבור בכל זאת, לחצות באדום ולברוח. אבל לא עשיתי את זה. נשארתי שם, מכופפת את הראש, מחפשת בשמיים איזה כטב"ם שלא ייפול לי על הראש.

ברגע שהרמזור הפך לירוק, טסתי משם, הדם רץ לי בעורקים. נסעתי כל כך מהר, כל מה שעניין אותי זה להגיע לחניון התת קרקעי, המקום היחיד שבו הרגשתי מוגנת. ההיגיון אמר לי להישאר רגועה, אבל הגוף שלי לא הקשיב. הוא היה דרוך, מוכן למלחמה.

תובנות ומחשבות על חוסן נפשי

הדבר שתמיד עזר לי בחיים – זאת היכולת להתנתק מהמציאות להתכנס פנימה עד שיעבור זעם – כבר לא עובד יותר. גיליתי שאני לא גיבורה כמו שחשבתי. למעשה, אני פחדנית. הידיעה שהחיים יכולים להיפסק ברגע מכה בי כל הזמן. גם כשאני מנסה לעשות מדיטציה, במקום רוגע, עולים לי לראש כטב"מים.

שיבה לשגרה – תקווה לעתיד

ההיגיון שלי יודע שהמצב הזה יסתיים בסופו של דבר. שום דבר לא נמשך לנצח. עברתי כבר את מלחמת לבנון השנייה, והחיים בסוף חזרו למסלולם. אבל הפעם, זה מרגיש אחרת. הזמן הזה לוקח את עצמו לאט, לא ממהר. יש לו זמן… ואני מנסה לתרגל שפיות לצד הטרלול.

בינתיים, אני מתמקדת בתקווה שהכל ישתנה לטובה. שהחטופים יחזרו, שנצליח לאחות את הפצעים. אני מקווה שנחלים ונלמד, שנסלח אחד לשני ונבין שאין לנו ארץ אחרת, גם אם יש לנו דעות שונות ומחלוקות רבות, מותר לנו לא להסכים אסור לנו להילחם אחד בשני, כי בסופו של יום לכל העם המיוחד שלי יש לב אחד ונפש יהודי הומיה".

למייל האדום של ניוז חיפה והקריות לחצו כאן

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

החיים בצל המלחמה – רסיסים של פחד

עוד בחדשות