מגזין

מיוחד ל'ניוז חיפה קריות' – “כתבנו מכתב לאלוהים”: סיפור חייה של מרים הראל, ששרדה לספר לעולם את זוועות השואה

מרים הראל, בת 100 מקריית ביאליק, מספרת את סיפורה המרגש והמפורט, מהילדות בפולין, דרך מחנות הריכוז אושוויץ וברגן-בלזן, כיצד ניצלה מהזוועות של ד"ר מנגלה, ועד חייה בישראל כיקירת העיר קריית ביאליק, מנהלת ספרייה ברפאל וכסופרת פורייה. בראיון ל׳ניוז חיפה קריות׳ היא חושפת את תלאותיה, זיכרונותיה מחברתה אנה פרנק וגם את תפילותיה למען החטופים שנמצאים עדיין בשבי חמאס

טלי ליבמן פורסם ב: 27/01/25 , 8:09 מייל לכתב

"כתבנו מכתב לאלוהים כדי שמישהו, יום אחד, ידע מה עברנו". מרים הראל ובעלה ז"ל. צילום: אלבום פרטי

לציון יום השואה הבינלאומי שחל היום (שני), קיימנו ראיון עם מרים הראל, בת 100 מקריית ביאליק, ששרדה את אימי השואה והקדישה את חייה להנצחת הזיכרון היהודי. מרים, היחידה שנותרה בחיים ממשפחתה, שיתפה בזיכרונות כואבים מהילדות בלודז’, החיים בגטו לודז’, הזוועות במחנות אושוויץ וברגן-בלזן, והמסע לבניית חיים חדשים בארץ ישראל. “כתבנו מכתב לאלוהים" היא מספרת, “כדי שמישהו, יום אחד, יידע מה עברנו" בריאיון נדיר ומרגש היא חושפת את סיפורה האישי – מסע של הישרדות, אובדן וכוחות נפש אדירים.

מרים הראל נולדה ב-10 בנובמבר 1924 בעיר לודז’ שבפולין למשפחה חרדית בת שבעה ילדים. “אבי היה חסיד גור, ואימא הייתה עקרת בית" היא מספרת. “ב-1932 אבי רצה לעזוב את פולין ולעבור לארץ ישראל. הוא ביקש רשות מהרבי מגור, אבל הרבי אמר לו: ‘אתה יודע מה זה פלשתינה? מדבר, בלי מים, בלי חיים, עם יתושים וקבוצת אנשים שעדיין נאבקת להקים קיבוצים ומושבים.’ כך נשארנו בפולין״.

מרים מספרת על ילדותה החמה, על המשפחה הגדולה והאוהבת, ועל החינוך שקיבלה בבית. “אימא הייתה האור של הבית. היא גידלה אותנו, שבעה ילדים, בתנאים קשים. אני הייתי הילדה החמישית, ואחריי נולד איציק, שהיה האח הקטן ביותר״.

הכניסה לגטו והמסע לאושוויץ

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חיי המשפחה השתנו לחלוטין. “ב-1940 נאלצנו לעבור לגטו לודז’. החיים שם היו בלתי נסבלים – רעב, מחלות, ובסוף גם חיסול הגטו. ב-8 באוגוסט 1944 הגסטפו הגיעו והתחילו להעביר אותנו למחנות ריכוז. הכניסו אותנו לקרונות רכבת – כאלה שמיועדים לשמונה סוסים, אבל דחסו לתוכם מאות אנשים. לא היה מקום לעמוד, לא לשבת, עשינו צרכים על הרצפה. אלה היו התנאים״.

"הבנתי שמי שהולך שמאלה נשלח למוות". מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. צילום: פיקסאביי

רגע ההישרדות הראשון

כאשר הגיעה לאושוויץ, מרים ניצלה בזכות רגע של תושייה. “עמדתי מול ד”ר מנגלה, ששלח אנשים ימינה או שמאלה. הבנתי שמי שהולך שמאלה – נשלח למוות. הייתי רזה מאוד, שקלתי 30 ק”ג ונראיתי כמו ילדה בת 11. יהודי אחד בא אליי ואמר לי: ‘תגידי שאת בת 20, אחרת לא תישארי בחיים.’ כשמנגלה שאל אותי, אמרתי לו שאני בת 20, והוא שלח אותי ימינה".

“כתבנו מכתב לאלוהים”

באושוויץ שהתה מרים זמן קצר, אך משם נשלחה למחנה ברגן-בלזן. “שם היה גיהינום אחר. היינו מוקפות במחלות, רעב ומוות. כל הזמן ניסינו לכתוב – לעצמנו, לאלוהים, לעולם. כתבנו מכתב לאלוהים, כי חשבנו שאולי כך יישאר זכר למי שאנחנו ומה שעברנו. כתבנו את הזוועות שראינו, כדי שהעולם ידע״.

פגישה עם אנה פרנק

בברגן-בלזן פגשה מרים את אנה פרנק. “היא הייתה צעירה ממני בכמה שנים, אבל דיברנו כמו חברות טובות. קראנו את אותם הספרים ודיברנו על החיים. היא סיפרה לי שהיא עוד לא החליטה אם תהיה רופאה או סופרת אחרי המלחמה. אמרתי לה שאני כבר החלטתי שאהיה סופרת ומורה. אף אחת מאיתנו לא ידעה מה יהיה גורלה״.

שחרור וכאב האובדן

ב-1945 שוחררה מרים ממחנה ברגן-בלזן על ידי צבא ארצות הברית. “אני זוכרת שראיתי את הטנק הראשון, והיה עליו חייל שחור גבוה. זה היה סימן עבורנו שהגרמנים הובסו. הם חילקו לנו אוכל, בגדים, אבל זה לא החזיר את מה שאיבדנו״.

אחרי המלחמה גילתה מרים שהיא היחידה ששרדה ממשפחתה הקרובה. “חזרתי ללודז’, חיפשתי את המשפחה שלי, אבל לא מצאתי אף אחד. כולם נרצחו״.

"חיפשתי את המשפחה שלי, אבל לא מצאתי אף אחד". מרים הראל וראש השב"כ רונן בר. צילום: אלבום פרטי

חיים של יצירה ועשייה בישראל

ב-1948 עלתה מרים לישראל, זמן קצר לפני הכרזת המדינה. היא התיישבה בקריית ביאליק, הקימה משפחה והחלה לעבוד ברפאל כמנהלת הספרייה. “עבדתי שם 33 שנים, ולא עצרתי אף פעם. תמיד רציתי לתרום, תמיד רציתי לעשות משהו משמעותי.

מרים הפכה לסופרת פורה, כתבה 20 ספרים, שחלקם זכו להיכנס לספריית הקונגרס בוושינגטון. “כל ספר שכתבתי נבע מהכאב ומהרצון לספר את הסיפור שלי ושל הדור שלי.

“אני חושבת על החטופים כל לילה”

“אני מאחלת קודם כל שכל החטופים יחזרו הביתה. זה לא נותן לי לישון בלילות. אני חושבת על הילדים הצעירים שנמצאים שם, ועל מה שהם עוברים. אני מתפללת שהמנהיגות שלנו תשתנה, ושיבואו אנשים שיבינו את העם״.

“אני אדם מאושר”

“יש לי שני בנים ובת, תשעה נכדים וחמישה נינים. אני אדם מאושר, למרות כל מה שעברתי. ובגיל 100 וחודשיים ממשיכה מרים לספר את סיפורה ״אני עדיין מרצה לחיילים ולצעירים, כי חשוב לי שהסיפור שלנו יישאר חי״.

"אני אדם מאושר, למרות כל מה שעברתי". מרים הראל ונשיא המדינה יצחק הרצוג. צילום: אלבום פרטי

על פי נתוני משרד הרווחה כיום חיים בישראל 123,715 שורדים; על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה למעלה מ-13,000 שורדים נפטרו בשנה החולפת. הגיל הממוצע של שורדים המוכרים לרווחה עומד על 88, כאשר ישנם 257 שורדים שמוכרים לרווחה מעל גיל 100.

שר הרווחה יעקב מרגי: "שורדי השואה הם עדות מוחשית לכוח העמידה של העם היהודי אל מול אוייבנו הרוצים להשמידנו. הם מסמלים עבור החברה הישראלית את הניצחון המוחלט של רוח האדם ורוח החיים על הרוע המוחלט. בשנה האחרונה עת שאנו נלחמים מול כוחות רשע הרוצים בהשמדתנו, נוכחותם בחברה הישראלית מזכירה לנו את החשיבות העליונה של קיום מדינה יהודית ריבונית וחזקה. עלינו להבטיח שבערוב ימיהם יזכו לחיות בכבוד ובביטחון, כפי שמגיע להם, משרד הרווחה משקיע משאבים רבים על מנת להבטיח זאת".

למייל האדום של ניוז חיפה והקריות לחצו כאן

אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

מיוחד ל'ניוז חיפה קריות' – “כתבנו מכתב לאלוהים”: סיפור חייה של מרים הראל, ששרדה לספר לעולם את זוועות השואה

עוד במגזין