שמעת מה שמעתי – קח את שנות ה-90

פריצת האינטרנט והסלולרי, סוף המלחמה הקרה, מלחמת המפרץ והמון מוזיקה טובה. המדור מצדיע לאמני שנות התשעים שממשיכים להיות רלוונטים גם היום

רינת גבאי – קצוות

"רינת בארץ המילים", "גינת הפלאים של רינת", "רינת ויו-יו יוצאים לטייל". אם השורה האחרונה נשמעת לכם כג'יבריש – אין ילדים בסביבכם. רינת גבאי, מגה סטארית של עולם הילדים: הצגות ילדים, פסטיגלים, דיבובים לסרטים מצוירים והרשימה רק מתמלאת מרגע לרגע. ועכשיו סטופ, כי המדור הזה עוסק במוזיקה – הידעתם שגבאי בכלל החלה כזמרת אופרה?

לאורך השנים שילבה גבאי בין כישרון המשחק שלה לזה המוזיקלי. כבר ב-1990 הופיעה בפסטיגל עם "בוא אהובי", וב-1998 הוציאה את אלבום הבכורה "מצאתי טוב". בהמשך יש ברזומה שלה עוד פסטיגלים, פסטיבלי זמר לילדים וקלטות אינספור, וכאלו שנוצרו לאחר שהחלה תהליך התחזקות וכוללות מחרוזות שירי שבת, שירי חנוכה, פורים ועוד. הקול הגבוה של גבאי נדמה שלעתים "מתבזבז" על שירים לילדים, אך מדי פעם היא נזכרת בכך ומוציאה שיר "למבוגרים" כמו זה הנוכחי, שמגיע אחרי למעלה מעשור.

מבחינת הפקה אפשר למצוא דמיון לזמרת אחרת, שירי מימון, ובפזמון אפשר לשמוע במעט את "רגעים" שלה שחוגג השנה בר מצווה, ובעיקר מזכיר כמה קלה לגבאי העלייה הווקאלית מתי שבעצם היא חפצה בה. הקול של גבאי צלול וחזק, כמעט חצי יובל לאחר שפרצה. ואולי הסנונית הזו מהאלבום החדש תיתן לה את הדחיפה, לעשות עוד שירים לטובת אלו שלא הכירו את השורה שפתחה את הטקסט הנוכחי.

 

עפר לוי – שלום בית

מה עוד אפשר לומר על עפר לוי, האיש שבמחי יד ממלא את קיסריה ובאותה יד נעלם, כי בא לו. מה שזלאטן איברהימוביץ' לכדורגל, לוי הוא למוזיקה. כישרון יש, ובשפע. שיגעונות ומגלומניה, גם אם לרוב מוצדקת – גם כן יש. לוי פועל כבר מסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, והאהדה שצבר בקרב חובבי המוזיקה הטורקית והערבית היא בלתי נתפסת במושגים ישראליים, גם אם לעתים הוא לא זוכה בתקשורת להערכה לה הוא ראוי. קהל המעריצים שלו נוהה אחריו לכל מקום (סתם לדוגמא: חפשו את ההופעה שלו באולפן השקוף של ערוץ 24 בבת ים לפני כמעט עשור, ותבינו טירוף מהו) ומכיר כל תו ואקורד מלבד "מאוהב בגשם", "רוח ים", "הכל פתוח" ו"יום הרווקים" שמוכרים גם לאלו שלא מחוברים לז'אנר.

לפני שנתיים חבר לוי לירון בכר לפרויקט שהוציא כבר שלושה סינגלים: "קישוטים עזובים", "כפתור ופרח", "בא לי לשיר לך" וכעת מגיע "שלום בית". הקול העוצמתי של לוי, עם המנעד שמראה שאפשר לעלות ולרדת אוקטבות מבלי לצעוק ולשרוט את מיתרי הקול, והמילים של עינת הולנדר שנשארת נאמנה למילה הכתובה ולא "מנמיכה" את המלל כנהוג למרבה הצער לאחרונה, אלא מותירה אותו גבוה כמו אז בשנות התשעים – רק מראים את גודל הסטנדרטים שמנסה, ואף עומד בהם לוי לאורך כל הקריירה. מומלץ לא רק לחובבי הז'אנר, אלא בכלל לאנשים שרוצים להבין מקצוענות מהי.

 

אטרף – מדינה בפיתה

אחת הבעיות הגדולות העומדות בפני כל מבקר מוזיקה באשר הוא (או היא) -לברור את המוץ מהתבן. לא מעט סינגלים ואלבומים מתגלגלים לפתח ולעתים האוזן לא מצליחה להכיל ולבדל שיר אחד מרעהו. אך לעתים יש את הטוויסט – קול מיוחד של זמר, ריף מעניין של גיטרה ולעתים, למרבה הצער רחוקות, סגנון מוזיקלי שטרם תפס. החוכמה – לגלות את זה מוקדם ככל האפשר, לפני שיגיעו כל החקיינים בדרך (כן, פאר טסי ודרך השלום היוו את הסנונית שהביאה את המבול שבסופו הגיעה הפארודיה של דדי דדון מ"ארץ נהדרת").

כאלה היו רובנס (רובן סלמון), ויקטור אזוס ואהרוני בנארי שהקימו רגע לפני פתיחת שנות התשעים את להקת "אטרף" שהצליחה לשלב רוק, ג'אז ומוזיקה קובנית. התוצאה הייתה שמחה, והדגש היה על המוזיקה ופחות על המילים שאמנם היו קליטות, אך מלכתחילה לא התכוונו להיות העיקר (מלבד שירים כמו "ענבל" המלנכולי או "שולה" הפרובוקטיבי). הלהקה ביצעה גם קאברים רבים שהפכו ממש לשלהם, כמו "אין כמו יפו בלילות", "רינה", "קפה טורקי" ועוד.

לפני כשלוש שנים חזרו חברי הלהקה מתהום הנשייה, וכעת התאחדו רשמית לטובת אלבום חדש נטול רובנס, שהפעם מגיע רק על תקן יוצר ולא זמר, ובמקומו – ארתור כץ. השיר הנוכחי רוכב על הגל האחרון של שירי המחאה ("ובפרלמנט מאה ליצנים ועוד עשרים סטנדאפיסטים" או "קבלנים לרוב שגונבים את הנוף. ניצולים מחטטים בפחים"), רק שהוא מגיע בסגנון "אטרפי" חינני. המסר אותו מסר, ההגשה קלילה ונגישה יותר. אולי זה מסר למתכנני המחאה החברתית הבאה. אם אתם כבר עושים אותה בקיץ – תעשו אותה בקצב.

 

איפה הילד –  רומנטיקה

הימים ימי הניינטיז, ובימים ההם אין מלך בישראל אלא מלכים רבים: חמי, ירמי, שי, מאור, ערן, אהד, יהלי, אבי ועוד ועוד. שנות ה-90 היוו את הכר הפורה ביותר לרוק בישראל. "מוניקה סקס", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "נושאי המגבעת", "זקני צפת" וכו' חרכו את מועדון ה"רוקסן" ברמת החייל יחד עם להקה אלמונית דאז בשם "רדיוהד". את יריית הפתיחה לתקופה ההיא נתנו צמד חברים מגבעת ברנר, חמי רודנר ואסף שריג, שהקימו את "איפה הילד", וחרכו את הבמות עם להיטים (ככה קראו פעם לשירים מוצלחים) כגון "מה שעובר עליי", "נפלת חזק", "לבן בחלום שחור", "מישהו שומע אותי" וקצרה היריעה. וכעת נדלג עשרים שנה קדימה. הלהקה אמנם התפרקה ב-1998, אך התאחדה עשור לאחר מכן ואף הוציאה ב-2012 אלבום חדש בשם "בני המאה העשרים". החברים לא נחו על זרי הדפנה, ואחרי "גוונים של זהוב" מוציאים את "רומנטיקה", כסינגל שני מתוך האלבום "מתוק בחשיכה".

צריך להצדיע ללהקות מהדור "ההוא" כמו הקספרים (3 אלבומים) ומוניקה סקס (2.5 אלבומים) שלא מסתפקים בהופעות עם שירים מהעבר, שבהחלט יכולים להביא את הקהל אליהם פעם אחר פעם, אלא מתעקשים להתקדם ולחדש. גם "רומנטיקה" הנוכחי (מחווה ל"מלנכוליה" של חמי מהתקופה שאחרי הגירושין מאיגי וקסמן?) אמנם בועט ורועש פחות מ"איפה הילד" של שנות ה-90, הגיטרות עדינות אך הקול של רודנר עדיין עם אותה צרידות שורטת שעשתה ועושה לנו טוב עד עכשיו. חידוש מוזיקלי פורץ דרך? לא ממש, אבל כפי שאומר הפזמון "אולי חסרה קצת רומנטיקה להוסיף אקורד לאהבה הזאת שלנו".

 

חיים לרוז – יהלום

והנה עוד "פליט" ניינטיז, רק מצד אחר של המפה. חיים לרוז, סנדק הסול, בוגר להקת "רעש" ומקים הצמד "ביקיני" עם קרני פוסטל השתדל בכל חייו המוזיקליים שלא "להיתקע" על סגנון מסוים אחד. הוא התנסה ברוק, רגאיי, גרוב מדברי, דאב, בלוז תימני, אלקטרוניקה מזרחית וסליחה מאחד הסגנונות אם פספסתי בדרך. בעלי הדלקן מוזמנים לנסוע ולחפש את ההופעות שלו בקונטיינר בנמל יפו, בו הוא מופיע לפחות פעם בשבוע ובעיקר מנסה חומרים על הקהל שצמא רק לעוד.

ולכן, אחרי ההקדמה הנ"ל, קצת מוזר לכתוב ביקורת על "יהלום", שהוא בעצם קאבר. מצד שני, מדובר בשיר שלו שכתב והלחין לברי סחרוף לטובת האלבום "חם על הירח" ב-1995.

לטובת הגרסה המחודשת הביא לרוז את ג'קסון ג'ודה מהצמד "אקסום" ואבבה דסה, זמרת חדשה במגמת פריצה (כשיוסי פיין מפיק לך את האלבום, כנראה שפוטנציאל כבר יש לך). השיר עצמו, מטבע המשתתפים בו, נלקח לכיוון הרגאיי כשהכניסה של דסה מזכירה קצת את קרולינה בתחילת דרכה מבחינה ווקאלית ואפילו את נועה פארן מבחינת הביט עליו היא יושבת מדי פעם. המקור של סחרוף ולרוז משנות התשעים מהיר הרבה יותר, ולוקח את השיר למחוזות הניסיוניים שנקראו בעבר "מוזיקת עולם". מאז התקדם לרוז והתחדש, וכך גם השיר עד כדי שמדובר בשתי גרסאות שונות, וטובות, של אותו יהלום.

בשמחות – האזרח י' מאחל

כבר מזמן לא רק אחות של. אל מול הצלחתו בשנים האחרונות של אחיה שלומי, עשתה לאה שבת, עם כל הכישרון שניחנה בו, דווקא את הדרך ההפוכה ולא הצליחה לחזור את לב ליבו של הקהל הישראלי, מקום אליו היא כה ראויה. לאה שבת חוגגת השבוע 59, ולמרות שיכולנו לשים כאן את אחד משלל להיטי העבר המצוינים שלה, אנו חיים בהווה ולכן מצורף פה "בית" – שיר שהוציאה בחודשים האחרונים, חדר את תקרת הפלייליסט, ומזכיר לנו עד כמה היא חסרה פה.

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין