שמעת מה שמעתי

גרסה ברזילאית לשיר ילדים, להקת דאב מפורטו ריקו, ראפר יהודי לבן, פרויקט צברים וחיפאי אחד. קבלו את הפסקול השבועי

בייבי אוריינטל – אחותי הקטנה

לתשומת לב שרת התרבות והספורט, מירי רגב, וליו"ר ועדת ביטון בנושא קהילות יהדות המזרח וספרד, ארז ביטון. מסתבר שכשרוצים להוציא מוזיקה טובה, וזה לא ממש משנה מהיכן הגיעה – היא פשוט עובדת.

פרויקט "בייבי אוריינטל", שהחל בכלל תחת ידיו של חבר להקת "הברירה הטבעית", אילן בן עמי, (שמטבע הדברים לא שותף באלבום הנוכחי לאחר מאסרו עקב רצח בת זוגו לשעבר, דפנה בר ציון ז"ל) הביא לקדמת הבמה את שירי הילדים הקלאסיים בגרסאות מיוחדות ממוזיקת העולם. "פזמון ליקינטון" קיבלה גרסה הודית דרך ליאורה יצחק, "אצא לי השוקה" קיבל את הבולבול טרנג של אהובה עוזרי והקמאנצ'ה של מארק אליהו ו"הבובה זהבה" הפכה לשיר עגמומי משהו בעזרת עוד.

כעת מגיע "בייבי אוריינטל 3", כשהפעם בתור הסינגל הראשון מפציע הזמר והפרקשניסט הברזילאי-ישראלי, ז'וקה פרפיניאן, אולי השגריר הטוב ביותר של המוזיקה הברזילאית בישראל אחרי מתי כספי. והיי, הוא בכלל במקור מריו דה ז'ניירו. פרפיניאן מסתובב בינינו כבר שנים רבות, לאחר שעלה לארץ, חזר לתקופה לברזיל ושב לישראל. הוא חבר באנסמבל של עידן רייכל ובשלישיית טוקאן שליוותה את מתי כספי, כשבעבר שלו שיתופי פעולה עם יוני רכטר, מיקי גבריאלוב ואפילו אריק איינשטיין ז"ל.

אם הוזכר קודם הביצוע העגום של "הבובה זהבה", כאן ניכרת הקיצוניות השנייה כשקצב הסמבה לא מרפה לרגע. פרפיניאן פותח בהקדשה בפורטוגזית לאחותו הקטנה, עובר לעברית, חוזר לשפת האם וכן הלאה כמעין מטאפורה לחייו בישראל ובברזיל. תוך כדי נכנסת בטוקדה (תזמורת כלי הקשה ברזילאית) באמצע השיר, ומגבירה את הקצב אף יותר. אגב, למי ששכח, את "אחותי הקטנה" כתב לא אחר ממתי כספי, וכך נסגר לו מעגל.

 

 

רועי פרייליך והמתוקים רצח – תן

האיש והדיסקו, רועי פרייליך, ממשיך בשלו. פרייליך החיפאי, סולן להקת האינדי-רוק "נערות ריינס", שאמנם החזירו לקדמת הבמה את הביטוי התל אביבי המעליב (נערות ריינס היו אלה שבעצם לא היו מספיק אטרקטיביות להסתובב ברחוב הסמוך, דיזנגוף), אך כשלעצמם חוו הצלחה מסוימת עם שירים כמו "יום ראשון" ו"הילוך איטי", פנה לדרך נוספת (הלהקה, למיטב ידיעתי, מעולם לא הודיעה על פירוק) עם "המתוקים רצח" וכעת מגיע הסינגל השני מתוך האלבום החדש "הריגוש שבנפילה".

לפרייליך תמיד הייתה כריזמה ווקאלית ובימתית, מהזן שלא קיים יותר באמני רוק של זמננו ושייך יותר לשנות ה-90 העליזות. ואולי זה דווקא השילוב של דיסקו, כן דיסקו, במוזיקת רוק, שגם היא כשלעצמה למרבה הצער כבר לא במיינסטרים, שמעלה את השיר רמה אחת למעלה ומזכיר במקצת להקה שחבל שהתפרקה – "הקרטל" של יונתן גלילה ויקיר בן טוב.

לקראת סוף השיר מודיע פרייליך לבחורה אליה הוא מדבר במהלכו, כי "כשזה זה את יודעת". אם הוא אומר בכזה ביטחון, איך נוכל להתווכח?

 

פרויקט הצברים – solito

לפני למעלה משנתיים יצאו חברי "פרויקט הצברים" בקמפיין הדסטארט למימון אלבומם. הפרויקט כלל את אורי שרון שאחראי לכל מילות השירים בפרויקט. סולן להקת "הדורבנים", איתי גלוסקא, זמרת הסופרן mayna, ובאלבום עצמו יש אפילו ביצוע בעברית ואנגלית של שחקן הכדורסל לשעבר, דרק שארפ. מעל לכל מרחפת היד המכוונת של המפיק המוזיקלי, אייל מזיג, שנדמה שכל מה שהוא נוגע בו לאחרונה פשוט מזהיב.

השיר הנ"ל, הרביעי במספר מתוך האלבום, הוא שיר הנושא מסרט קומדיה בריטי באותו שם, ואם "שקט ילד", בביצוע בעברית של זמרת הסופרן הבינלאומית mayna היה עדין ורגוע, וכך גם "היין לבד" של אורי שרון עצמו ו"ירושלים" עם לחן של לא פחות מהפזמונאי מרדכי זעירא ז"ל היו יותר "ארצישראליים" באופיים ונעו בסטואיות מסוימת, ב-"solito" מזיג "מקבל אומץ" והשיר נפתח בצורה תזמורתית שמזכירה קצת את להקת queen (ולא, לא תשכנעו אותי שאדם למברט, המוכשר ביותר כשלעצמו, יכול להחליף את המקור) כשהביצוע הווקאלי של גלוסקא רק עולה ועולה משורה לשורה עם התזמורת שמסביבו. הקמפיין עצמו הוגדר כהצלחה, עם גיוס מלוא הסכום, ואם כבר הצלחה – ללא ספק הקו של solito  הוא זה שצריך להוביל את הפרויקט.

 

 

Mac miller – dang

בראשית הייתה דבי הארי. כן, כן, ההיפ הופ שנוסד כבר בשנות ה-70, פתח שעריו גם לצד הלבן של המפה רק בתחילת שנות ה-80, וזו הייתה בכלל בחורה כחלוצה, סולנית להקת "בלונדי" שביצעה קטע ראפ באמצע "rapture" כדי להוכיח שגם לבנים יודעים את המלאכה. אחריה כבר נפרץ הסכר עם הביסטי בויז, ונילה אייס, מארקי מארק, דארין קנת אוברייאן (עזבו, נחסוך לכם – האמן הקנדי שכונה בשם snow והביא לעולם ב-93' את השיר informer), הלהקות לימפ ביסקיט ואוף ספרינג וכמובן מרשל ברוס מאתרס השלישי, סלים שיידי, אמינם, בחרו את הכינוי המועדף, שאמנם החל את הקריירה בתחילת שנות ה-90 אבל פרץ לתודעה העולמית רק לקראת סופן ומאז הכל בעיקר היסטוריה.

בעקבותיו באו רבים, חלקם טובים יותר ורובם פחות, אבל כולם ניסו לקלוע לאותה מטרה – להיות התקווה הלבנה הבאה. אפילו כוכב ההיאבקות ג'ון סינה ניסה את מזלו. ניסה. בשנים האחרונות פרץ דור חדש של ראפרים לבנים, חלקם לא עלינו אפילו יהודים כשרים, שמעזים לקרוא תיגר על הגוון השולט בהיפ הופ. אשר רות (חפשו את I love college), ליל דיקי (שזכה לשת"פ פעולה עם לא פחות מסנופ דוג בשיר professional rapper), ווטסקי שהוא אחד מאמני הספוקן וורד הבולטים כיום ובכלל יודע לשים לא מעט מילים במעט מאוד שניות (האיש עשה קטע ראפ מטורף עם עז, אתם קוראים נכון) וכמובן נשוא הביקורת – מק מילר.

מלקולם ג'יימס מקורמיק, יהודי אמריקאי מפיטסבורג, רק בן 24 וכבר בדרך לאלבום רביעי בשם The divine feminine. לקראתו שחרר את dang, שמזכיר בסגנון דווקא אולדסקול r & b, בין היתר מכיוון שחבר לאמן הסול וה-Fאנק אנדרסון פאק. בקליפ לשיר נראה מילר רודף ללא הרף אחרי בחורה שחורה, באמצעות המילים "לא יכול להמשיך להפסיד אותך". פסיכולוגים כבר היו מנתחים את הריצה של הראפר הלבן אחרי ה"זהב" השחור וכו', אנחנו באנו לשמוע מוזיקה. את הסוף של המרדף לא נגלה, אבל בכל הנוגע למוזיקה כשלעצמה – אין ספק שמילר מצליח.

 

 

International dub ambassadors meet gomba jahbari

 

"שגרירי הדאב האינסטרומנטלי" (באנגלית זה נשמע טוב יותר, אין ספק) בכלל התחילו במרכז אמריקה כלהקת קאברים של רגאיי, קיבלו אומץ והחלו לבצע גרסאות סקא למשחקי וידיאו מהאייטיז ובסוף הבשיל בתוכם הרעיון לעשות דאב, מקורי, משלהם. ולא בג'מייקה השכנה, מולדת הרגאיי, הדאב והסקא, אלא דווקא במבצר הביתי בפורטו ריקו.

דאב, בקצרה, הוא בעצם הצד האינסטרומנטלי של הרגאיי. אמני הז'אנר תמיד ייתנו מקום לבס, לקלידים ולכלי ההקשה על חשבון הקולות, כאשר לאורך השנים התפתח הסגנון מרגאיי לאלקטרוני ולדאבסטפ. אמנים בולטים בעולם מהז'אנר ה"מודרני" הם Skrillex, easy star all stars ואפילו borgore (הישראלי אסף בורגר).

ארבעת חברי "שגרירי הדאב האינסטרומנטלי": בובי קונלי, חבייר פרז, דניאל לו פרסטי וקוויק טורס שחררו לאחרונה את ה-EP (6 שירים בלבד) השני שלהם international dub ambassadors meet gomba jahbari, כשלטובתו הביאו כסולן את כרמלו רומרו מ"gomba jahbari" (בתרגום חופשי: לוחם אמיץ), להקת רגאיי מצליחה גם כן מפורטו ריקו. הסגנון ב-EP הנוכחי לא מתחכם לכיוון החדש והאלקטרוני, אלא לוקח דווקא את המוזיקה לשורשיה הקריביים כשקולו של רומרו מרחף מעל הביטים ברקע. הייחוד של שגרירי הדאב, הוא בעצם הבאת הרגאיי הקלאסי, הפשוט הטוב, אל 2016 באמצעות סינתוזים פסיכדליים ובסים כבדים. התוצאה דווקא קלילה.

https://dubambassadors.bandcamp.com/album/international-dub-ambassadors-meet-gomba-jahbari

 

 

בשמחות – האזרח י' מאחל

גידי גוב, האיש שיש שיאמרו שהוא הקונצנזוס האחרון בארץ, חוגג השבוע יומולדת 66. גוב, שנמצא בנוף התרבות שלנו כבר מעל 40 שנה, טעם כמעט מכל פלטפורמה אפשרית: במה, הנחיה בטלוויזיה, סדרות דרמה, רדיו, ריאליטי ומה לא. גוב הוציא לפני כשנה דיסק חדש, דיסק סולו שמיני במספר (לא כולל להקות שבהן היה חבר ואוספים), מתוכו אנחנו מצרפים פה את אחד השירים היפים בדיסק,  ובכלל, "ארץ תכלת לבנה". גידי כן.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין