שמעת מה שמעתי- שלומי ברכה עד עלמה זוהר

שלומי ברכה באלבום סולו שני, יואב יצחק ממשיך בשלו, עלמה זהר בשיר ים תיכוני ולהקה מקווינס עושה רוקסטדי. הפסקול השבועי

שלומי ברכה – מאדים ומחוויר

שלומי ברכה באלבום חדש. לא, לא במסגרת משינה. לא מפיק לאחרים, לא משתף פעולה עם אמן אחר. אלבום חדש, סולו, שלו. התוצאה, כמו תמיד, איכותית.

את פועלו של ברכה קשה לתמצת, שכן אז לא יהיה מקום לשאר הטקסטים שבמדור. הוא הפיק אלבומים ל"כנסיית השכל", "נושאי המגבעת", "בתרי זוזי" ואף שיתף פעולה עם רמי פורטיס. אבל עזבו, מה אני מבלבל לכם את השכל: "עתיד מתוק", "בלדה לסוכן כפול", "היא התווכחה איתו שעות", "אופטיקאי מדופלם" (הסינגל הראשון שהוציאה משינה לאוויר העולם), 9 אלבומים (לא כולל אוספים ואלבומי הופעה) ושותף בנאי אחד שיצר איתו (ועם מייקל, איגי ואבנר) את להקת האצטדיונים הגדולה ביותר שהייתה פה בארץ פוסט להקת כוורת.

הלהקה נגעה בשמיים, ידעה איך לצאת מזה, התפרקה והתאחדה. בינתיים, יובל הוציא אלבומי סולו משל עצמו. מייקל ואבנר הקימו את ההרכב האלקטרוני "לימוזינה אקספרס" וגם איגי החליט ש"בן המלך" הוא לא חותם מוזיקלי מספיק בשבילו, והוציא שני אלבומים בהפרש של עשרים שנה אחד מהשני. גם ברכה עצמו לא טמן ידו בצלחת, וכבר ב-2003 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "צ'אפלין צ'רלי" ביחד עם שחר אבן צור מ"מוניקה סקס". השנים חלפו, וגם אם משינה לא חזרה לשיאים המוזיקליים שלה – חבריה עדיין מפוצצים אצטדיונים, פארקים והיכלים, בשל התרפקות הקהל על אינספור להיטי העבר. ברכה עצמו החליט לצאת באלבום שני, "מאדים ומחוויר", כשהפעם לטובת הליווי לקח את לא פחות מלהקת המטאל "קין והבל 90210" (שווה לבוא להופעות שלהם, שהן ההגדרה המדויקת להצגה ופרפורמנס, גם אם מטריד). השיר "צב" מתוכו (הערה קטנה: הזמר עדי רן, כבר ביצע לפני 7 שנים שיר בשם דומה אך בסגנון שונה לחלוטין) לא רועש, בועט ומכסח כמו ששאול לוריא וחבריו בטח היו רוצים, אלא דווקא הולך, כפי שאומר ברכה עצמו בשיר "לאט כמו צב עם בית על הגב".

האלבום כולו אורכו 35 דקות שמכילים עשרה שירים, ורובו לא נע על אותו הציר: ב"שפת הים", ברכה רוצה לדבר במקום, אליו הוא היה בדרך בתקופת "משינה". "לך לשם" מזכיר בפתיחה שלו, את העובדה שהאיש ניגן עם רמי פורטיס לא מעט. ב"בית החיות", מקבלים "קין והבל 90210" חירות דיסטורשנית עם סלסולים עדינים של ברכה. שיר הנושא של האלבום, "מאדים ומחוויר", ו"ארץ עיר" כבר מזכירים בצורה מסוימת את "צב", כשהפקתו של עופר מאירי (אין מה לעשות, קשה לפספס את טביעת אצבעו בכל שיר שבו הוא נוגע) לוקחת את השיר טיפ טיפה למחוזות האלקטרוניים המהורהרים שהכיר לנו באמצעות "מטרופולין", אביב גפן ועברי לידר.

התוצאה, כצפוי, איכותית. עם רזומה וניסיון עשיר ובעיקר בגרות מוזיקלית, ברכה מוכיח שגם בלי יובל לצידו הוא מוזיקאי מדופלם.

 

הביצים – רוקנ'רול

מעריצי להקת הביצים, הרימו יד. נכון, אתם נמצאים איתם לאורך הדרך ולא רק עכשיו, אבל הגיע הזמן שגם אחרים יכירו. חברי הלהקה: אביעד בן חיים, אושר סבג ואסף פקר, מנגנים Pאנק על הבמות כבר לא מעט שנים. כמה שנים? מספיק להגיד שיש להם דף myspace, כדי שתבינו שלא מדובר בלהקה חדשה מהניילונים. לפני 4 שנים הם אפילו הוציאו אי פי בשם "חלק א'", וכעת חברו לתמיר אלברט מ"הג'ינג'יות" לטובת השיר "רוקנ'רול". לכאורה, מבחינה מוזיקלית אין חידוש מסעיר. הפתיחה, כמו אגזוז של אופנוע, עולה ומתפתחת לאיטה. הפקתו של אלברט ניכרת בעיקר בבתים, שמזכירים את הניינטיז בליין התופים וקולות הרקע. הסגנון הוא Pאנק רוק, יש יאמרו אף איטי יחסית ללהקות של השנים האחרונות ("ויתרתי" לקחה את הסגנון לקיצוניות, "יוסלס איי דיי" קצת מתונה יותר), אבל המילים, אוי המילים. רגע לפני שהקיץ נגמר, ומפנה מקומו לאמנים משעממים ומשועממים בליווי גיטרה אקוסטית ומבט מיוסר – נחמד לדעת שיש עדיין להקות עם ביצים (ראיתם איזה הקשר עשיתי?) שהמחוות הרומנטיות שלהן כוללות משפט כמו "כשאת איתי אני יכול/להיות כוכב של רוקנ'רול".

 

עלמה זוהר – כחולת עיניים

כשקרן פלס הוציאה ב-2008 את "פז'ו 92" מתוך אלבומה "מבול", היו שהרימו גבה וחלקם אף צקצקו. מה לחובבת הפסנתר ולשיר הסמי-מזרחי הנ"ל? באחד הראיונות סיפרה פלס, כי השיר נכתב כמטלה שקיבלה ב"רימון" ליצור שיר ים-תיכוני. השיר, שהצליח ושהה בראש המצעדים, לא חטא לרגע בזלזול או התנשאות והוכיח, בפעם המי יודע כמה, שאין מונופול לזמרים מסוימים על ז'אנר מוזיקלי.

ההקדמה לעיל ניתנה, מכיוון שברגע שתשמעו את "כחולת עיניים" החדש של עלמה זהר, תתהו למה את השיר לא מבצע למשל המפיק שלו, דודו טסה. זהר, שבלא מעט מקרים מזכירה זמרת שבעצמה לא נותנת למגבלות מוזיקליות או מנעדים קוליים לעצור אותה – קרולינה, החלה אף היא ברגאיי ואז עברה ל"עם הגב" ו"אגו טריפ". השיר הנוכחי, שבהחלט יכול היה להיות מבוצע גם על ידי האחרונה, מתנתק רגע ממחוזות הפולק שזהר שוחה בהן, ולוקח את קולה אל שנות השבעים המעורפלות מבחינת הרקע שמאחוריה (ניר מימון, שהפיק את השיר, נמצא על הקלידים) והגיטרות שפותחות אותו. באמצע השיר חותכת זהר משפטים באמצעם, שנותנים אפילו קריצה לסגנון השירה של ברי סחרוף מ"ליקוטים" האחרון שלו.

שיתופי פעולה עם ארקדי דוכין, מיכה שטרית (בנפרד) ואתי אנקרי. אלבום שירי הילדים "פלא" והמון גיוון מוזיקלי. זהר לא עומדת במקום, ומעדיפה לחדש ולהעז במקום להיות נטועה. התקבעות על ז'אנר מסוים? מונופול זה למשחקי קופסא.

 

יואב יצחק – נשארת לעולם

ובניגוד מוחלט למה שנכתב רק מספר שורות למעלה (כזה אני, החלטי. או שלא), יואב יצחק דבק במנטרה שלקוחה מעולם הכדורגל: הרכב מנצח לא מחליפים. חוליו איגלסיאס הישראלי, שמרטיט את לבבות המעריצות (ויש לא מעט כאלו, רק לכו לאחת ההופעות שלו ותבינו את ההיסטריה סביבו) כבר משנות ה-80, העדיף במהלך השנים ללכת על בטוח. היו להיטי ענק כמו "זה הזמן לסלוח", "פני מלאך" ו"תני חיבוק ילדונת", ואף "לוחש בלילותיך" ו"מאוהב בך" החדשים, כשהסגנון הים תיכוני-ספרדי הוליך את יצחק לאורך 15 אלבומיו ולמרות "מעידות" קטנות לכיוון החפלה – הטון נותר אותו טון, קלאסי. כעת, לקראת האלבום ה-16, הוציא את "נשארת לעולם", למילים וללחן של תמר יהלומי (בוגרת "כוכב נולד 9", שזכורה בעיקר בשל פרשת הטיית האס אם אסים המפורסמת) שדווקא לקחה הפעם את יצחק לכיוון טיפה יווני. טיפה, מכיוון שיצחק לא מוותר על הסגנון שהולך איתו כל השנים, שבו הפזמון מקבל את מלוא תשומת הלב מבחינה ווקאלית וכלי נגינה, והבתים הם בעצם הדרך אליו. ליצחק יש יתרון בקולו העמוק, שמעביר את הצ'ארם שלו כבר משמיעה. בהופעה זה גם ילווה בכריזמה הבימתית, אל מול מעריצות בגילאים שונים (שוב, לכו להופעה) שתהפוך את הבלדה הנ"ל ללהיט. יצחק? הוא ימשיך לשייט במחוזות המוכרים לו, כי אם הוא מנצח – למה להחליף?

 

 

 

nothing more to say – Frightnrs

כששומעים בפעם הראשונה את nothing more to say של להקת Frightnrs, קשה להאמין שסגנון המוזיקה הנ"ל שרד את מבחן הזמן. כמה טוב לגלות שיש מוזיקאים שעדיין מאמינים בסגנון שעלה וירד בתוך שנתיים.

סגנון המוזיקה של הרביעייה מקווינס הוא רוקסטדי, ז'אנר שצמח בג'מייקה באמצע שנות השישים ממוזיקת הסקא (חפשו את hold me tight של ג'וני נאש), והתפתח להיות במרוצת השנים הרגאיי שמוכר כיום לכולם. ההבדל בין רוקסטדי לסקא הייתה בעיקר מהירות הנגינה, שהייתה איטית בהרבה ועל כן גרמה לאנשים שפיזזו לצליליה פשוט לרקוד יציב, או בלעז: rock steady.

המילים באלבום נעות על הסקאלה הרומנטית מאהבה ועד שברון לב, ופחות מחאתית כמו זו שייצגה בשנות השישים את צעירי הגטו. המקצב מנענע כמובטח, ובעיקר יתאים לצהרי שישי עם חיוך. נקודה כאובה באלבום, היא דווקא קולו העדין של הסולן דן קליין, שהוביל את הלהקה לאורך המקצבים השמחים בין שיר לשיר, אך הלך לעולמו לאחר מאבק ב-ALS כששורה כמו "now my life is passing my by much faster" מתוך השיר "purple", נראית אוטוביוגרפית מתמיד. האלבום, שיצא לאחר מותו, מוקדש לו ומדגיש שכנראה, כפי שכתוב על העטיפה, אין יותר מה להגיד.

בשורה התחתונה,  Frightnrsמביאים אלבום שכולו הצדעה לסגנון הרוקסטדי, אך בשום פנים ואופן לא חיקוי שלו אלא גרסה עדכנית. כן ירבו.

https://thefrightnrs.bandcamp.com/album/the-frightnrs-nothing-more-to-say

 

 

 

בשמחות – האזרח י' מאחל

לכל דור יש את ה"זמר הכי ישראלי" שלו. את המשבצת לדור הנוכחי תופס בכבוד עידן רייכל, שחוגג השבוע 39. רייכל, האיש מאחורי הפרויקט, פרץ לחיינו בסערה בשנת 2002, הביא לאוזן הישראלית את התרבות האתיופית (ובהמשך מוסיקת עולם מכל מיני מקומות שבכלל לא ידענו על קיומם), ומאז נמצא בעשייה מתמדת. רייכל הוציא עם הפרויקט 4 דיסקים שזכו לקונצנזוס מקיר לקיר גם מהקהל וגם מהברנז'ה, ולאחרונה הוציא אלבום לבדו, כסולן. רייכל מייצג אותנו נאמנה גם בעולם הגדול וכל הופעה שלו, מעבר לזה שהיא סולד-אאוט, היא מופע בידור מוזיקלי מהמושקעים שנראו. בכל הנוגע ליחס בין השירים לפלייליסט, נדמה שרייכל עלה על הנוסחה הסודית. מצורף פה "יורד הערב" מהדיסק האחרון של הפרויקט. כמה פשוט, כמה ישראלי. זה מספיק טוב בשבילי.

 

m.i.a

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין