שמעת מה שמעתי – ממודי, "החצר האחורית" ועד צלילי שופר

שופר בגרסת קאנטרי, שיר אהבה עצוב לים המלח, קאבר לשיר מהמאה ה-18 ואלבום מחאה מרחבי העולם. הפסקול השבועי

Moses & the tablets breakers – shofar

בשנייה ששמעתי את צליל השופר שפותח את השיר – כמעט שויתרתי ועברתי הלאה. הטרנד המאוס של פתיחת שירים, לרוב ים תיכוניים, בצליל שופר – זלג ללהקות חתונות, לזמרים שלא היה להם דבר טוב לומר מבחינה מוזיקלית ולכן נהו אחרי העדר ובעיקר לא עשה כבוד לכלי שכל מטרתו היא לזעזע את נפש האדם לקראת הימים הנוראים.

על כן, כששוב נשמע קולו של השופר מהמערכת (כן, יש אנשים שלא שומעים מוזיקה דרך הפלאפון) ולא מתוך בית הכנסת או חלונות שונים של תוקעים המתאמנים לקראת ראש השנה – לא גאתה בי מוטיבציה גדולה להמשיך הלאה. מצד אחר, לשיר קוראים "שופר" אז ניסיתי – איזה מזל. מי האמין שאפשר לשלב צלילי שופר עם מילים של בלוז חסידי ולחן קאנטרי.

השיר "shofar" הוא חלק מאופרת רוק של להקת Moses & the tablets breakers (משה ושוברי הלוחות) בשם "don’t hit the rock". או בתרגום קליל "אל תכה בסלע" – אותו ציווי שנותן ה' למשה רבנו, שבתגובה ממרה את פיו, מכה ונענש כשלא זכה להיכנס לארץ ישראל. לאורך כל האלבום מסופר סיפורו של הילד מוזס, שכתוצאה מבלבול בשמיעה יוצר למסע בעקבות סיפורי המיתולוגיה היהודית. מעין "דאג וטוני" חסידי, או אם תרצו "גבי ודבי" גרסת התנ"ך.

עם תחילת השיר מצהיר הסולן גיא דגן שהוא לא ג'ימי הנדריקס או רינגו סטאר, שמעולם לא שבר מקל תופים או ריסק גיטרה. לא פגש את ג'ון לנון או ניגן בגיטרה הכחולה שלו, אבל אם תשימו לב -תראו מה הוא יכול לעשות עם השופר שלו (באנגלית הכל גם מתחרז). הטקסט מזכיר במקצת את "שר מהלב" של שלישיית "מה קשור" שבילתה במהלך בתי השיר להסביר מה הם לא. בפזמון עצמו נכנס אותו שופר, רק בגרסה הקצבית שלו (לא, תרועה לא נחשב קצבי) בליווי הכינור של יונתן מילר והגיטרה של אבי סינגולדה, כולל קטע יווני עם שופר (כן, יש חיה כזו) לקראת סוף השיר.

לעתים קשה לזכור ששופר, למרות כל הפאסון שסביבו, הוא בעצם כלי נשיפה. טוב ש-Moses & the tablets breakers הגיעו כדי להזכיר לנו.

 

נדב בכר ואורן צור – כחומר ביד היוצר

כאשר שומעים לראשונה קאבר, שתי מחשבות קופצות ישר לראש: האם היה צורך בגרסה נוספת לאותו שיר, ומה חושב המבצע המקורי על הכיסוי. את השאלה השנייה יהיה קצת קשה לשאול בנוגע לשיר הנוכחי, שכן מדובר בשיר שבוצע לראשונה בערך במאה ה-19.

"כחומר ביד היוצר", אותו פיוט לערב יום הכיפורים של חסידות חב"ד, עבר גלגולים וביצועים רבים לאורך השנים. חווה אלברשטיין עשתה לו ביצוע אקוסטי כבר ב-1996 מתוך אלבומה "יונת האהבה". עמנואל הרוסי שינה את מילותיו, אך הותיר את הלחן של ר' שלום חריטונוב וקרא לשיר "שכב בני" (הביצועים המוכרים ביותר לשיר הם של אריק לביא ז"ל ואסתר עופרים).

כעת מגיעים נדב בכר ואורן צור, שניים מחברי להקת הפאנק "א גרויסע מציאה" (שהתפרקה לפני מספר שנים וחבל, כי הביאה בשורה למוזיקה החסידית) ומביאים את הצד שלהם לפיוט. התוצאה – הרבה יותר רוק, יש ירגישו אפילו קצת גוון אפל במהלך הבתים, שמזכיר את להקת המטאל "אורפנד לנד". בוודאי בסולו של הכינור של צור.

מכיוון שבבתי כנסת (אורתודוקסיים) אין כל כך מקום לכלי נגינה חשמליים בזמן התפילה – נחמד לחשוב מה היה אומרים המתפללים על הביצוע הנ"ל.

 

בן סנוף וגילי ארגוב – חולשות אנושיות

"ומיני אז כבו עיני/כל עולמי חשך עליי/כי לעגו לי ידידי/טוב לי מותי מחיי/אנה אלך אנה אברח/איך אתנחם איכה אשכח/איכה אשכח". את הפזמון לשיר של אביהו מדינה "כבר עברו השנים" ביצע זוהר ארגוב מתוך האלבום "נכון להיום" שנחשב לאחד מאלבומי המופת של הזמר הים תיכוני. ארגוב, אז בשיא הצלחתו, הוציא שירים שחזרו דווקא אל התקופות הקשות שלו כשהיה בתוך הסם (אליו למרבה הצער חזר לאחר מכן עד מותו). כל מילה – פגעה, כל שורה – נורתה מהלב. לשומעים, שהכתירו את ארגוב כ"מלך", היה ברור – הכל אמת, ואולי זו הסיבה שהאלבום היה להצלחה כה מסחררת.

לאורך השנים ניסו "יורשים" כאלה ואחרים להוציא שירים בסגנון הנ"ל, אך קשה לשיר "פצעוני חברים, לכולם אני סולח, לילות שימחתי אנשים, את העצב לי שמרתי" כשאתה גר במגדלי "יו". הכי קרוב למקור היה ישי לוי, (כשבתכלס הוא באמת היה הכי קרוב למקור בזמן אמת) שבזמן ששר "עזבוני אחי כשהושטתי ידי/כשצעקתי עזרו לי ידידי" (מתוך "עננים") ניתן לשמוע את מצוקתו.

"קניתי ומכרתי את חיי/כאן ועכשיו במזומן/מהר מאוד איבדתי עניין". 29 שנים לאחר מותו, מוציא בנו היחיד, גילי, דואט עם הזמר בן סנוף (שהביצוע שלו ל"אם ישכחך ירושלים" הוא כבר שנים להיט מספר 1 בכניסה לחופות בישראל) ומדהים לראות איך למרות מרחק השנים ולמרבה העצב הטקסטים דומים להחריד.

ארגוב הבן, גרסה חיוורת ודי עצובה של האב, נכנס ויצא ממכוני גמילה במהלך השנים, כשבכל פעם הבטיח, בדיוק כמו אביו, שזו הפעם האחרונה. ניסיונות שיקום רבים היו במהלך הדרך, כולל השתתפות קצרה ב"דה ווייס" (שנקטעה לאחר שארגוב שוב נעלם), אך תוצאה ברורה עדיין אין. הקול של ארגוב הבן אמנם רחוק מלהיות קרוב לשל אביו, אבל הוא בהחלט יכל לתחזק קריירה סבירה אם לא היה נופל לאותו מעגל הרסני. מצד אחר, האותנטיות בשיר צועקת למרחוק ושורות כמו "הסתתרתי מאחורי קירות/מהפחדים בחלונות/הנשמה רצתה לעוף/להתנתק מהגוף" כמו מתלבשות על ארגוב בקלות ולא יכלו להישמע כנות מפיו של זמר "רגיל" מהז'אנר. ההמשך של השיר אופטימי: "לאט לאט למדתי לפרוח/להילחם ולא לברוח/להביט שוב בראי ולהשלים/עם הצל של עצמי". לגילי ארגוב יש צל ענק וכבד שמלווה אותו כל חייו. בתקווה והפעם למד להשלים איתו.

 

החצר האחורית – ים המוות

ההרכב "החצר האחורית" נמצא עימנו כבר 3 שנים, אך נדמה כאילו הם היו פה כבר הרבה קודם. אולי זה חבר ההרכב, הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט, שאם נתחיל למנות את שיריו – נצטרך ככל הנראה מדור נוסף (מקבץ קצרצר מהראש: אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, חוזה לך ברח, רואים רחוק רואים שקוף, לוח וגיר, דרכנו וכך אפשר להמשיך לא מעט זמן). אליו חברו ה"צעירים" תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן ויצרו את "החצר האחורית" שכל כולה טקסטים של מחאה בגוון ארצישראלי. האלבום הראשון הצליח, כשדווקא גרסת כיסוי (אם ניתן לקרוא כיסוי לשיר שכתב רוטבליט) לשיר "לשרוק בחושך" של אריק איינשטיין ז"ל שנה לאחר מכן, היא זו שזכתה למרב תשומת הלב.

כעת מגיעים חברי ההרכב עם סינגל ראשון לקראת אלבום שני. חיצי הביקורת הפעם מופנים לדעיכתו של ים המלח, שמתייבש לו לאיטו עקב סיבות אקולוגיות ואנושיות ונעלם לנו אל מול העיניים. השיר עצמו, כמו מתאים עצמו לאזור עליו הוא מדבר. איטי, דגש על המלודיות שמלוות אותו ולמרות שכל חברי ההרכב מצטרפים לקולות רקע בפזמון, ושואלים "מי הרג את ים המוות" – האווירה ששורה על כולו היא, וסליחה על הקלישאה, בלוז מדברי.

שירים עם משמעות אמיתית הפכו נדירים במחוזותינו. מוזיקת מחאה שלא נוגעת רק במובן הצר והבנאלי שלה, אלא באמת כואבת את המצב מתוך רצון לתקן ולא רק להתלונן מאחורי המקלדת – כבר כמעט ואין. אולי מכיוון שרוטבליט, שנמצא עימנו עוד מהתקופה שבה למלל היה את אותו משקל כמו למוזיקה העוטפת אותו, הוא זה שאחראי לטקסט המהורהר הנ"ל – התוצאה כה מדויקת, מדכאת ובעיקר מעוררת מחשבה. ותחשבו על זה.

 

moddi – unsongs

הקריירה של זמר הפולק הנורבגי מודי (שמו המלא הוא Pål Moddi Knutsen, אז אתם תסלחו כשייקרא פשוט מודי) נעה על מי מנוחות. המוזיקאי המבטיח מסנג'ה (אי קטן בצפון נורבגיה, חסכתי לכם לפתוח את האטלס) תחזק קריירה לא רעה, שכללה אפילו 2 מועמדויות לגראמי הנורבגי ושט לו על מי מנוחות עד שהחליט שהמים האלה שקטים לו מדי – והפך לאמן פוליטי.

ב-2010 סירב להגיש מועמדות למענק מטעם חברת הגז הנורבגית statoil, בשל פגיעתם באיכות הסביבה. 4 שנים לאחר מכן הודיע על ביטול הופעתו בפסטיבל הפולק "סול קיטצ'ן" שהיה אמור להתרחש ב"בארבי" שלנו, לאחר שקיבל פניות שלא להופיע בישראל בשל הכיבוש. את התירוצים והסיבות האלה שמענו מאמנים מוכרים קצת יותר ממודי החביב, אך הוא לא הסתפק רק בביטול והוציא שיר בשם "אלי גבע", שסיפר את סיפורו של אל"ם אלי גבע, מח"ט בשריון שנטען כי סירב פקודה במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, לאחר שביקש להשתחרר מפיקוד על החטיבה בשל הסתייגויותיו ממטרות המלחמה, והודח מתפקידו במהלכה.

אך גולת הכותרת של מודי היא ללא ספק האלבום שיצא השבוע, unsongs, ובתוכו תריסר שירים מרחבי העולם שהקשר ביניהם אחד – שירים שהאמנים שביצעו אותם צונזרו על ידי המערכת (נגיע לכך בהמשך) או נפגעו בשל יצירתם האומנותית.

באלבום ניתן למצוא את שירו של חתן פרס נובל לשלום, האסיר הפוליטי הסיני ליו שיאובו, "june fourth 1989: from the shattered pieces of a stone it begins", שנגע לטבח ה-4 ביוני 1989 בכיכר טיאננמן. כמו כן את ביצועו של מודי ל-"punk prayer" המפורסם של חברות להקת "פוסי ריוט" הרוסיות. מודי כנראה מעריך את יכולותיו של ולדימיר פוטין, שכן לא העז לבצע כמו הבנות את שירו בתוך כנסייה רוסית. לאחר שביקש יפה מהקהילה המזרחית ביותר בנורבגיה, הגיש ביצוע עדין, רגוע ושלו מתוך כנסייה הנמצאת חצי קילומטר מהגבול עם רוסיה, ודרך כך הביע את מחאתו.

בהמשך נוגע מודי גם בשירה של קייט בוש מ-1990 "army dreamers" שנפסל לשידור במהלך מלחמת המפרץ, בשיר "where is my Vietnam" שגרם למבצעו הויאטנמי לשבת 4 שנים בכלא וכמובן בשירו של הפעיל הפוליטי הצ'יליאני, ויקטור ג'ארה, ש-"our workers" שלו לא רק נפסל לשידור אלא גרם למבצעו להגיע מאחורי סוגר ובריח, לעבור עינויים ולבסוף להיות מוצא להורג.

בתוך האלבום ישנן שתי התייחסויות לישראל. האחת היא אותו ביצוע ל"אלי גבע" והשנייה – תרגום ל"עניין של הרגל" של יזהר אשדות, שאמנם נאסר להשמעה בגלי צה"ל על ידי מפקד התחנה, ירון דקל, בשל מילותיו כנגד חיילי צה"ל, אך קשה לומר שהודר מתחנות הרדיו השונות מלבדה.

בשורה התחתונה האוסף שרקח מודי מעניין לשמיעה, גם אם לקח אותו בצורה מודעת לכיוון הפולקי בו הוא שוחה ויודע, ולעתים עיקר את הטון המחאתי הבוטה דרכו ניסו יוצריו המקוריים ללכת. המילים – גם לאחר התרגום – נותרו אמיצות.

https://moddi.bandcamp.com/album/unsongs

 

בשמחות – האזרח י' מאחל

אז מי הבלונד הכי מפורסם במדינה? פנינה רוזנבלום/רוני סופרסטאר/מיקי בוגנים?. נסו שוב – אילנית, לגמרי אילנית. האישה והבלונד (ששמה בכלל הוא חנה) מאז סוף שנות השישים ועד ימינו אנו, ביום הולדתה ה-69. לאילנית מספר רב של שירים, שחלק גדול מהם הפך לקלאסיקות וליווה את המדינה באירועים אשר בנו אותה. באחד משיאי הקריירה שלה, נבחרה להיות הנציגה הישראלית הראשונה באירוויזיון בשנת 1973 ללא כל תחרות על הכרטיס. מצורף הייצוג המכובד ההוא שהביא אותנו למקום הרביעי בלוקסמבורג.

 

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין