שמעת מה שמעתי – הפסקול השבועי

שמעון בוסקילה ואליעד מראים איך עושים דואט, אביגייל רוז בשיר חדש, טיפקס מביאים נושא חדש לסדר היום הציבורי ושלמה ארצי חוגג יום הולדת פנסיה. הפסקול השבועי

שמעון בוסקילה ואליעד – לנשום

דואט – הכלאה בין שני זמרים, בין שני עולמות מוזיקליים. שילוב של אגו באגו, רצון סמוי להתעלות זה על קולו ועל ביצועו של זה. לעתים השילוב נראה תלוש, כמו נראה שנעשה כשעטנז שמטרתו רק למטרת בדיקה. ניסוי, תהייה וטעייה. ואולם, לעתים ההפרייה ההדדית, החיבור הווקאלי, עושה את העבודה.

דוגמאות בתחום לא חסרות. שלום חנוך ושרית חדד הביאו כל אחד את הסגנון שלו, למרות שחנוך נשאר יותר לז'אנר של חדד. עומר אדם ולירן דנינו גרמו למשחק בו אתה צריך לנחש מתי האחד שר ומתי השני מרוב דמיון וכעת מגיע תורם של שמעון בוסקילה ואליעד. במקרה הנדון בלתי אפשרי להתבלבל. גם בוסקילה וגם אליעד ניחנים בקול מובחן ובסגנון מוזיקלי שמשתדל לא להתרחק יתר על המידה כדי לשחזר את ההצלחה. בוסקילה, שכבר מיומן בדואטים (חפשו את האלבום שלו עם שירי מימון או עם מאיה בוסקילה) יודע לתת את המקום בלי להשתלט, ועל הדרך לתת את הטון שלו. אליעד יצר גם הוא סוג של תת־ז'אנר משלו בשנתיים-שלוש האחרונות, וכעת כששניהם מגיעים עם "לנשום" הביצוע, אין דרך אחרת להגדיר זאת – עונה להגדרה דואט.

בוסקילה מביא את הסלסולים העדינים שלו, אליעד מאט את המוזיקה שתתאים לסגנון שלו, וגם אם לעתים השיר הולך טיפ־טיפה למחוזות של בוסקילה – אליעד הוא לגמרי לא נספח, אלא חלק שווה בצמד. התוצאה נעימה לאוזן, גם אם לא מחדשת יותר מדי, אלא פשוט מביאה את המיטב מכל אחד ש"נושם" ביחד עם שותפו לשיר. מצד אחר – זאת בעצם מטרת הדואט, לא?

 

אור אדרי – הכל כלול

"כוכב נולד 10", שאחר כך הפך ל־3 (?) עונות של "הכוכב הבא". 9 עונות של "האח הגדול", 7 עונות של "הישרדות", 6 עונות של "מאסטר שף" ובתווך גם "משחקי השף", 5 עונות של "המרוץ למיליון", אחד אלוהינו. הרעיון פשוט – הז'אנר מצליח? הרייטינג תופח? בואו נמשיך ונמשיך עד שיימאס, עד שנימאס ונעבור לביצת הזהב הבאה. חבורת "רימון" הביאה לרדיו שלל בוגרים שחשבו שאם מסיקה את פלס את ברמן הצליחו – זה גם הזמן שלהם לעשות פולק גנרי. "הפרויקט של רביבו" לקח שירים ישנים ונתן להם טוויסט בעזרת רביב בן מנחם – והצמיח אינספור חקיינים ש"רק רצו לתת כבוד למקור", ולחשבון הבנק שלהם. סטטיק ובן אל תבורי פוצצו את הרדיו עם רגאטון (כן, כן, אבי הז'אנר בארץ הוא אלון דה לוקו, לא שכחתי לרגע) ואחריהם אינספור שירים שבעיקר המאיסו את המקור. ולמה כל ההקדמה הארוכה הנ"ל? אור אדרי, המגלם את דמותו של "בן לולו" הנהג בסדרה תאג"ד, החליט כי כל עוד הסדרה בפרונט של שיחות הברזייה – עדיף לנצל את המומנטום ולצאת בשיר משלו. התוצאה ברחבי הרשת והרדיו – הצלחה היסטרית וראיונות מכל עבר. התוצאה המוזיקלית – למרבה הצער רחוקה מאוד מהצלחה.

יש בי קושי "לקטול" שיר של אמן. בכל זאת הוא עבד עליו, חשב עליו ועיבד אותו עד שזיקק אותו ליצירה הסופית. ואולם התחושה שלי היא שמדובר בשיר מכוון מטרה – לנצל עד תום את הצלחת הסדרה ואהבת הקהל, גם אם זה על חשבון התוצר. ומה לעשות – התוצר פשוט פחות טוב. הז'אנר פוזל לים־תיכוני, רק ללא שום סלסול ראוי לשמו. המילים לא מתעלות יתר על המידה (מלבד השורה "אני בבריכה, ואת שם בים. שוכב לי לבד, ואת עם כולם", שמזכירה בקריצה את "אל תדאג" של אביב גפן). החמור מכל – ההרגשה היא שהצלחת השיר מזכירה את הצלחתו של הדמות הפרודית "דדי דדון" (אסי כהן), כלומר להיט שיגרום לאשכנזים למחוא כפיים ולהרגיש שהם מתחברים לצד המזרחי שבהם. וזאת התנשאות לא ראויה.

אגב אשכנזים – באופן מוזר ניתן לדמיין מה היה קורה אם השיר לא היה מולחן בצורה שתתאים לז'אנר הים־תיכוני, ואת השיר היה מבצע זמר בלה־קאנטו. האטה קלה של הקצב, משיכת ההברות בסיום המשפטים ובחירת זמר עם קול עוצמתי – אולי הייתה משנה את השיר מהקצה אל הקצה. כרגע מדובר בתוצר שנועד לרכב על ההצלחה עד שיגיע הלהיט הטלוויזיוני הבא.

 

אביגייל רוז – תני לרוח

לאחרונה עלתה הסדרה של רון כחלילי "אכלו לי שתו לי – הדור הבא". מכיוון שלא מדובר במדור ביקורת טלוויזיה נתעלם מצורת ההגשה, המרואיינים וההבדלים בין 3 פרקי הסדרה – ונתמקד בקונספט שבפרק הראשון, בו אשכנזים בעצם מותקפים על עצם היותם אשכנזים, פריווילגים שנהנו כל חייהם מתעדוף בכל מקום וכדומה. בסדרה עצמה חלק מהמרואיינים חשים צורך להתנצל, ולגמד את מה שקיבלו (או לא קיבלו). אביגייל רוז, בתה של הסופרת והמשוררת תלמה אליגון-רוז, החליטה ללכת הפוך על הפוך, וב־2008 כשהוציאה את אלבום הבכורה בעטה לכל עבר עם השיר "אלוהים תעזור לי". בשיר ביקשה רוז את עזרתו של בונה עולם, מכיוון שאין לה רקע קשה שעליו היא יכולה לבנות לצורך בניית אמפתיה. "רציתי להיות כוכבת, וההורים מימנו הכל/אלוהים תעשה שלא יהיה לי מה לאכול", התחננה בסרקסטיות. "אלוהים תעשה שאבי יחטיף לי מכה/שאמי תשתה, שאחי יתקע כדור ברקה". שנתיים לאחר מכן הגיחה לאוויר העולם "מאסטר שף" והראתה כמה צדקה רוז בשיר.

אחר כך הגיעו "מלחמה יום־יומית", "ואולי", "עוד מחכה לאחד" ועוד שיתופי פעולה מעניינים ושונים, אבל דווקא השיר הנ"ל הוא שנצרב לי בתודעה. כעת עובדת רוז על אלבום חדש, ו"תני לרוח" הוא הסינגל השלישי מתוכו. הקול של רוז נותר חד כתמיד. גם אם השיר נע על מי מנוחות, נדמה בטון שלה כאילו בכל רגע היא תתפרץ. הווקאליות שלה איננה עדינה לאוזן, והמילים, גם אם מדברות על אהוב שעזב, מייד מוסיפות "הוא הלך והוא היה סתם עוד בן זונה/לא, הוא לא שווה אף לא דמעה (ממש כמו שני יצהרי ב"י'בינתי", שמסבירה לחברה ש"אף אחד לא שווה את הדמעות, כפרה"). יש משהו עוצמתי, לעתים אפילו מעורר חשש, בשמיעת שיר של רוז. ואולי דווקא אלמנט ההפתעה, שמחזיק אותך דרוך לאורך כל השיר – הוא מה שבעצם עובד.

 

קרולינה – ענן

קרולינה עם שיר חדש, איזה כיף. אין דרך אחרת לתאר את התחושה מלבד כיף. יש אמנים, שאתה פשוט מחכה לתוצרים חדשים שלהם, ואין בדל של חשש שתתאכזב. לעתים מדובר דווקא בעלבון, שכן אתה כבר יודע בדיוק מה תקבל ועל כן הנינוחות. קרולינה מעולם לא הייתה כזאת. זרי דפנה? אולי בגינה השכונתית, בוודאי לא משהו שהיא יכולה או מרשה לעצמה לנוח עליו. ההתחלה הייתה בכלל רגאיי עם ההרכב "פאנסט" – ואז הגיעו סאבו, קותי וסוליקו והפכו אותה למלכת הסול והגרוב שהיא כיום. ב"בנות נחמה" היא גררה את שתי שותפותיה לטריו איתה אל עבר מחוזות לעתים פסיכדליים. ב"הבלדה על אביר החופש ובת גלים" רקחה עם אורי בראונר כנרות (בום פם, אוזו בזוקה ואפילו כמה שנים בבלקן ביט בוקס) שיר אהבה מהסבנטיז וב"שירת עבדים" שביצעה בשיתוף עם פרויקט 929 בהשראת ספר "שמות" הביאה את הבלוז לתנ"ך.

כעת, עם סינגל (שגם אותו מפיק סאבו) לקראת אלבום חדש, מביאה קרולינה שיר שהטוויסט שלו הוא ההתגברות המוזיקלית מרגע לרגע. ההתחלה עדינה, רק סינתיסייזר, ולאט לאט מצטרפים להם כלי הנגינה השונים. קודם התופים, אחר כך הכינורות ובהמשך כל השאר. בשיר "איך הוא שר" של דני רובס (כן, אני יודע, זה לא שיר על זוהר ארגוב) נעשה אותו טריק, של כלי נגינה שנוספים עד להשלמת השיר בבית האחרון. קרולינה מחקה את הסגנון, והקול שלה, שכידוע הוא נטול מגבלות מבחינת אוקטבות, ממתין בסבלנות בית־בית ועולה עם כלי הנגינה. השיר נגמר בדיוק כשאי אפשר להוסיף עוד נדבכים אליו, וכמו שמו – נעצר בענן.

 

טיפקס – לא היה לנו כלום

קובי אוז הוא אדם שצריך להקשיב לו ברצינות. ולמה יש צורך לומר את המשפט הנ"ל? מכיוון שלעתים מתייחסים אליו כאל דחקה. הכובע המצחיק, הסלסולים המוגזמים, המילים בחלק משירי "טיפקס" שכאילו לא לוקחות את עצמן ברצינות. אבל, ויש אבל גדול, כשמנקים את הערפל מגלים שמתחת לדמות המצחיקן יש אמן עם מסרים בוטים, לעתים פוליטיים ובעיקר חברתיים שכדאי, ואף חובה להקשיב לו.

קחו לדוגמה את "push the button" שלמרבה הצער לא ייצג אותנו באירוויזיון אחרי שנשר בחצי הגמר (כן כן, כולם אנטישמיים). מדובר בשיר פוליטי, מחאתי, שנעטף בלחץ פורץ דרך במונחים של אירוויזיון (מזכיר את סולן להקת faith no more, מייק פאטון, שיצא בפרויקט בשם mr bungle). בכלל, רוב שירי להקת "טיפקס" היו בעל גוון חברתי חזק, וקצרה היריעה מלהתייחס לעשרות (בהחלט עשרות) מאבקים חברתיים שבהם תמכו מילות השירים. משירים אנטי־משטרתיים, דרך שירים בגנות תרבות הבאבות ועד לתיאור מדויק של המגורים בפריפריה שלא זכו לאזכורים בשירי המיינסטרים.

כעת מביא אוז נושר חדש לסדר היום הציבורי – יום היציאה של יהודי ארצות האסלאם, שחל ב־30 בנובמבר. בשיר עצמו, שהקליפ שלו נעשה בשיתוף עם המשרד לשוויון חברתי מסופר סיפורה של רחל אוזן (אמא שלו, שגם פותחת את הקליפ בקטע מלל קצר), שברחה מטוניס עם פלישת הנאצים והפכה ממש לפליטה בארץ־ישראל עם הגיעה. חבלי וקשיי הקליטה של יהדות ערב מובילים את השומע מבית לבית. ההתחלה ב-42' עם הפלישה הנאצית, עשור לאחר מכן במעברת גן יבנה ואז מלחמת יום הכיפורים ב-73' דרך עיניה של אוזן.

השיר עצמו, גם אם זורם בקלילות בצורת בלדה "טיפקסית" ידועה (הלחן של יוני רועה), מביא את ההתמודדויות הקשות כשברקע ניחוח המסורת שאוז כל־כך אוהב לשלב (שישי בערב השבת נכנסת/שמחה וְחסד יורדים אל השכונה") ובסופן אופטימיות שמגיעה גם בפזמון ("לא היה לנו כלום מלבד האהבה בינינו/לא היה לנו כלום ובכל זאת הסתדרנו").

בימים שבהם אמנים מפחדים לבטא עמדות פוליטיות או חברתיות (לא, לעשות ראיון גנרי באחד ממוספי השבת ובו פשוט להעתיק את מה שציין קודמך מהשבוע שעבר, שהעתיק מקודמתו בשבוע שלפני – לא נחשב) – טוב שיש את אוז שמדבר על הנושאים החשובים באמת.

 

בשמחות – האזרח י' מאחל

אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אפשר שיימאס ממנו, אפשר לזלזל בו – אבל אי אפשר להתעלם ממנו. האיש ששולט ביד רמה בשוק ההופעות, בשוק מכירות הדיסקים ובגלי הרדיו, מראה לכולנו בכל דיסק חדש שלו שהוא עדיין כאן, והוא כאן כדי להישאר. נוסף על שלל הלהיטים שהוציא תחת ידיו, מתחזק ארצי בגיל 67, אותו הוא חוגג השבוע, את מעמדו כקונצנזוס על־ידי כתיבת טור שבועי בעיתון של המדינה, ויצירת דואטים עם זמרים עולים בעולם המוסיקה המקומי. השיר המצורף הוא אחד היפים בתקופה היחסית חדשה שלו, אופטימיות זה שם המשחק.


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין