מגזין

שמעת מה שמעתי – מנועה קירל ועד ספוטניק היי פיי

נועה קירל ממשיכה לתת בראש, אגם בוחבוט נצמדת לטוב ולמוכר, מוסקט ושם טוב מכים שנית וספוטניק היי פיי בשיר מחאה בסגנון דאב. הפסקול השבועי

עדי לרנר פורסם ב: 04/12/16 , 10:58 מייל לכתב

נועה קירל – תן לי סימן

היא פרובוקטיבית מדי לגילה, איך אבא שלה מרשה לה לרקוד במועדונים של אנשים שכפולים מהגיל שלה, תנו לה להיות קצת ילדה, היא לא עדי ביטי ובטח לא רוני סופרסטאר. עכשיו, אחרי שהוצאנו את המשפטים הגנריים והצפויים מהמערכת – בואו ניזכר שנועה קירל פרצה לתודעה כזמרת. נכון, היא רק בת 15 ונוהגת כבוגרת, אבל נסו לנקות את רעשי הרקע – ולהתייחס למוזיקה שלה.

קירל החלה את דרכה ב"סלפי עם קהל של משתוללים" (מתוך: קילר) שהפתיע בעיקר את הצופים שציפו לראות זמרת בגילאי ה־20 וקיבלו ילדה שרוקדת ושרה כמו גדולה. אלון דה לוקו ידע מה הוא עושה, וכשהסוכן רוברטו בן שושן נכנס לתמונה היה ברור שהילדה הזאת כאן כדי להישאר. אחר כך הגיעו "רק אתה" ו"חצי משוגע", ומיני־יריבות לצורכי יח"צ עם הגרסה הפוריטנית עדי ביטי, וקמפיינים לכל מה שמודבק על פוסטר, אבל בעיקר המון רעש ובאזז שלעתים הסיחו את הדעת שמדובר בזמרת לא רעה בכלל.

בשיר "תן לי סימן" קיים דגש גדול על ההפקה (דולב רם ופן חזות, שעבדו כבר עם אייל גולן ועדן בן זקן) שהופכת את הסינגל לשיר מועדונים קלאסי. ואולם קולה של קירל לא נעלם בתוכו, כולל עלייה יפה באזור הסי פארט, והיא בפרונט ולא מלווה את המוזיקה כנהוג בשירים בסגנון הזה.

בקליפ המצורף לשיר כבר יצוצו הטענות הממוחזרות. מה שייכים הריקודים הסוערים האלה בבית הנטוש, לילדה שצריכה להכין שיעורי בית ולהתכונן לבגרות בלשון? למה היא לא יכולה פשוט לשיר ולתת למוזיקה לדבר בשבילה? התשובה ברורה – נועה קירל היא זמרת פופ, עדכנית, שמבינה מהו המכלול הנכון כיום – שירה, ריקוד, קריצה לצופה – שעובד. ובינתיים זה עובד.

קרן טננבאום – השלמות

בסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר "20 צעדים מהתהילה" מסופר סיפורן של זמרות הליווי של סטינג, ברוס ספרינגסטין, סטיבי וונדר ועוד. אלה שתמיד היה להן את הקול ולא את הכריזמה. אלה שהיו חלק מההצלחה של הזמרים אותם ליוו, אך רק חלק, כי את התהילה עצמה גרפו אלו שבקדמת הבמה. לקראת סוף הסרט מנסות כמה מהזמרות לצאת מהצל, וללכת את אותם 20 צעדים קדימה. את ההמשך נותיר באפילה לטובת אלה שירצו לראות את הסרט (מומלץ), אך הייתה מה שהייתה תוצאת הצעד שלהם – על האומץ עצמו כבר צריך להצדיע להם.

וזהו גם סיפורה של קרן טננבאום, שפרצה כ"כנרת של שלמה ארצי" לפני כמעט עשור. היא הצטרפה לקאסט הרחב של ארצי, אך בתוך תוכה ידעה שגם יומה באור הזרקורים יגיע. ועכשיו הוא מגיע.

טננבאום הוציאה את "השלמות", סינגל שני מתוך אלבום הבכורה, וכמו התאימה את עצמה לחורף ומביאה שיר שמרחף לו בין השורות. השיר עצמו נפתח בעדינות, כמעט ורק ווקאלי, ולאט לאט בעזרת התופים הופך לשיר בסגנון דאב משולב במארש צבאי (עד שלא תשמעו לא תבינו).

בקליפ עצמו מזכירה טננבאום כנרת ישראלית מפורסמת מעט יותר בשם מירי בן ארי, שזכתה בגראמי על Jesus Walks שכתבה לקניה ווסט. בן ארי הוציאה את הכינור מתצורתו ה"קלאסית", והנגישה אותו למוזיקה המודרנית. כך גם טננבאום, שבקליפ מנגנת לאישה מבוגרת וכמו השיר, כך גם הנגינה מתגברת ומתפרצת עד לקטרזיס בו שתיהן רוקדות ומשתוללות עם הכינור.

ואולי כל הקליפ והשיר משול לטננבאום עצמה, שלאט לאט מתחילה לפרוח ולעשות את הצעדים הראשונים שלה לבד, 20 צעדים קדימה אל קדמת הבמה. אמנם אלה לא האורות המהבהבים של קיסריה בינתיים, אבל גם שלמה ארצי התחיל בהופעות מול סטי"לנים.

אגם בוחבוט – עושה לי טוב

עשינו הפסקה קצרה, וחזרנו אל בני הנוער – הפעם הגיל ירד בשנתיים לכיוון בר המצווה, אל אגם בוחבוט. גם פה מעורבים הצמד דולב רם ופן חזות, שהפעם התאימו לבוחבוט את סגנון הרגאטון שמלווה אותה מאז נטשה את בית הספר למוזיקה. באופן אישי חשבתי שבוחבוט הייתה צריכה לדבוק בסגנון הבלדות שריגש מדינה שלמה ונתן לה את המקום הראשון בהליכה, אך מצעדי ההשמעות חלקו עליי כשהוציאה את "כמו בריו" וחרכה כל תחנה אפשרית. השיר, שהזכיר את "hit me baby one more time" של בריטני ספירס מינוס המיניות המתפרצת, נצץ מרוח נעורים ושמחה. אם נחבר אותו לזמרת ישראלית – גם רינת בר הייתה בגיל 12 כשהוציאה את "פיו" והביאה את אותה הרוח.

לטעמי הקול של בוחבוט חזק ומרשים מדי כדי "להתבזבז" על שירי רגאטון, שעיקר הדגש בהם הוא על המוזיקה והקצב, ופחות על הווקאליות של הזמר שמוביל את השיר. למרות שגם השיר הנוכחי הוא בקצב טוב, וסביר להניח שיתפוס את היוטיוב. מצד אחר, בוחבוט, כזכור, היא רק בת 13 ורגאטון הוא הקצב שתופס בשנתיים האחרונות את הילדים. כשתגדל – יקבל קולה את מרכז הבמה, כמו שהוא ראוי, ונזכור את הילדה שריגשה מדינה שלמה.

ספוטניק היי פיי – חילזון

"לאן זוחל חילזון? במעלה ההר על המרום". כמה פשוט, ככה מעורפל. להקת הדאב "ספוטניק היי פיי" מפציעה בשיר חדש, מהפנט כמו קודמיו, ואין ברירה אלא להטות אוזן לשירה הכאילו מבולבלת של הסולן אדיק מיטגרץ ולרקע הסמי־חללי שעוטף את השיר. להקה מפורסמת קצת יותר, פרודיג'י, שילבה כבר בתחילת שנות ה־90 את הדאב החללי הנ"ל ב־out of space, רק שכאן מדובר בכל השיר ולא במוטיב מתוכו.

בשיר הנוכחי מתואר מסעו הארוך של חילזון בין כיכרות וערים נסתרות, בין מוקדי הכוח והשכבות החלשות. המסרים ברורים למדי, גם אם מסתתרים תחת מעשייה עמומה על "חילזון שלא ממהר/לא סופר את הזמן שעובר/לא שואל כמה נשאר/לא זוכר מאתמול, לא פוחד ממחר".

חברי "ספוטניק היי פיי" הירושלמים כבר הבריקו עם "אלכס פישמן" – אותו שומר לילה שמגן על רכושם של בעלי המניות. מעט מילים, לא מעט משמעות. גם "אלכס פישמן", גם "עב"ם" (הסינגל השני) וכמובן גם "חילזון" נעים על אותו ריתמוס ג'מייקני פסיכדלי, אבל אל תתנו לקצב האיטי והמרחף להטעות אתכם – המילים צועקות דרכו מחאה, וכדאי להקשיב. ואם לא בא לכם להתעמק במסרים תת־הכרתיים שזולגים משירים – גם המוזיקה תספיק כדי להחזיק אתכם קשובים ואפילו קצת נעים בכיסאות לצלילי הדאב. אני אישית כבר מחכה לשיר הבא.

RENNO feat. Hen & Gili – Perfect Is Dead

מסור מנסר עץ, פטיש דופק על מתכת, פעמונים מצלצלים – והכל מתחבר לאיטו לכדי הרמוניה קצבית. אם פינק פלויד עשו זאת ב"time" מתוך האלבום "Dark side of the moon" וכמובן ב""alans psychedelic breakfast מתוך "Atom heart mother" – תמיר מוסקט והלייבל החדש שלו, Ape records, כמובן שיכולים להגיע לרמה הזאת.

הצלילים שפותחים את perfect is dead, הסינגל השלישי בהוצאת הלייבל, מתארים את הליך בניית הוויולה החשמלית של רן שם טוב, סולן "איזבו" שהחליט כי משעמם לו מדי לנגן רק על ויולה או על גיטרה חשמלית. שם טוב, חבוב יצירתי לאורך כל הקריירה שלו (חפשו את ההרכב "שרי ורונה" שהקים ביחד עם זוגתו, שירי הדר), תמיד ידע להפתיע ולהביא משהו שטרם חשבו עליו שלאו דווקא קשור לגיטרה־בס־תופים הסטנדרטי. השיר הנוכחי לא שונה.

השילוב בין שם טוב למוסקט החל כבר בסוף שנות ה־80 במסגרת "איזבו", וכעת נדמה כאילו קלישאת הרכיבה על האופניים לא יכלה להשתלב טוב יותר. הסימביוזה בין השניים שמביאה את הפסיכדליה האיטית של שם טוב שרק מחכה להתפרץ, עם הגרוב של מוסקט שנותן גרסה שיש שישייכו אותה לז'אנר שלעתים אפילו קורץ טיפ טיפ להיפ הופ. קשה להגדיר את השיר ולתחום אותו במסגרת ראויה, מכיוון שהשניים, במהותם, פורצי גבולות. קצת מזרחית, טיפ טיפה דיסטורשן, תיבול הודי, נגיעות של היפ הופ בבתים ושילוב מצוין של זמרות הליווי חן יאני וגילי סער – הכל מתרכז לכדי יצירה נוספת של Ape records שמוכיחה כי ההבטחה למשהו שונה בנוף הישראלי בהחלט מקיימת.

בשמחות – האזרח י' מאחל

כמה כיף לאהוב את דני סנדרסון, נכון? סנדרסון פרץ לחיינו בתחילת אי שם בשנות השבעים, כחלק ממייסדי להקת "כוורת", ומאז מילא את חיינו המוזיקליים במוזיקה ידידותית, מלודית, נעימה, איכותית ובעיקר כיפית. "גזוז" "דודה", שלל להיטיהם ואלבומי הסולו של סנדרסון מילאו את תפקידם נאמנה, ושמרו גם על האיכות וגם על אהבת הקהל. סנדרסון חוגג השבוע 66, לקראת אלבום סולו נוסף (מתוכו כבר יצאו שלושה סינגלים מוצלחים וסנדרסוניים), אבל אנחנו נציין דווקא את שיר הנושא של הדיסק הקודם, "לא יפריד דבר", שיצא לפני כשבע שנים. מזל טוב.