שמעת מה שמעתי – יומולדת 70 לחווה

מוקי בשיר חדש ללחן של שלמה ארצי, חנן בן ארי בסינגל ראשון לקראת אלבום שני, ישי לוי חוזר לשרוט, מלכה באיה לקראת אלבום מספר 4 ומזל טוב לחווה. הפסקול השבועי

מוקי – רגע של חסד

מודה, קינן בי חשש עוד בטרם שמעתי תו או צליל אחד מ"רגע של חסד" החדש של מוקי. הסיבה – שורת הקרדיט שנגעה לשם האחראי ללחן.

אפשר לאהוב, אפשר לאהוב פחות. דבר אחד אי אפשר לקחת משלמה ארצי – את היכולת להפוך שיר לשלו. לאורך השנים ביסס לעצמו ארצי סגנון מובחן, וגם אם סטה ממנו לפה או לשם ("נצמדנו" למשל, מי מבצע שיר שלם ללא פזמון?) או צעד מוזיקלית לכיוון האמן שעימו ערך דואט (והיו לא מעט כאלה) – הבסיס היה אותו בסיס "ארצי".

מוקי (דני ניב) עבר כברת דרך ארוכה מהיותו סולן שב"ק ס' אל לב המיינסטרים הישראלי. כבר בסרט הדוקומנטרי של ירון בן־נון מ־2009 "נופל וקם", היה ברור שמוקי מתכנן לעצמו עתיד מורכב יותר משופים, בופים, קטעים וסחתיינים (שכבודם בהחלט, וללא עוררין, מונח). מוקי לקח את סגנון המחאה, ובמקום להפנות אותו למשטרה ולממסד הפך לנביא זעם מודרני וכבש את פסגת המיינסטרים. עד כמה מיינסטרים? עד כדי בקשה משלמה ארצי להלחין לו שיר. ולא סתם מיינסטרים – הבקשה נענתה בחיוב.

התוצאה, למרות החשש המקורי, מאיימת פחות. הסגנון ה"חדש" של מוקי בבתים (זה מ"ילד של אבא", "לב חופשי" וכדומה) הוא השולט, למרות שלקראת כל סיום בית, ובעיקר בפזמון, מופיע הסגנון ה"ארצי". אך שוב, חשוב לציין – ארצי כאן על תקן המלווה ולא הסולן הראשי, והתוצאה בהתאם. קולות הרקע בפתיחת השיר עוד יזומזמו לא מעט בתחנות הרדיו השונות. להיט פלייליסט קלאסי.

 

ישי לוי – שועל קרבות

איך עד היום לא חשבו על שיר לישי לוי עם השם הנ"ל? הרי אם יש שתי מילים שיכולות יותר מכל לתאר את לוי – הן שועל קרבות.

אחד הדברים שחשובים לכל אמן באשר הוא בטרם הוא מוציא צליל אחד מהגרון – האמינות. יכול להיות לך הקול היפה ביותר, מוזיקת הרקע המתאימה מכולן, הנגנים המוכשרים באזור, ועדיין – אם הקהל יבין שמדובר כאן בזיוף ולא באמת שיוצאת מהלב – לא יעזור לך גם אם לא תזייף ולו באוקטבה אחת. כשלוי שר "עזבוני אחי כשהושטתי ידי/כשצעקתי עזרו לי ידידי" (מתוך: עננים) – קשה לא להישאב לסיטואציה ביחד איתו. לוי, שהמונח רכבת הרים הוא רכבת הרים לעומת איך שחלפו עליו חייו (אחסוך לכם את הביוגרפיה המלאה, הסמים שלטו ברובה), נמצא בתקופה בריאה יחסית. מכל עבר רק רוצים לעבוד איתו, לכתוב לו, לתת לקול שלו דרור. האחרון שבהם הוא עידן רפאל חביב, שאצלו "הישרדות" הייתה רק משחק טלוויזיוני, שכתב והלחין את השיר הנוכחי, וכמו תפר אותו למידותיו של לוי. עד כמה הטקסט מתאים? בשורה הפותחת את השיר מגלה לוי: "כבר חשבתי לוותר בדרך גם/כשזכיתי לא הרגשתי דבר/בעלטה הזאת". קשה שלא לתהות האם מדובר בשיר שנכתב בדיעבד כזיכרון עמום לאותה תקופה אפלה, או שמא אנחנו עדים לעוד הידרדרות ברכבת ההרים על שם ישי לוי. "גם אם כבר זכיתי לאהוב בדרך גם/חברים שלא עמדו מול הזמן/במלחמה הזאת", מדגיש לוי (רומז לחבר אחד מהעבר במיוחד?), ומזכיר לכל כותבי הבלדות שנוסעים במרצדסים ושותים בלוגה איך נראה הצד השני של התהילה, כשכבים האורות.

הסוף אופטימי, אותו שועל קרבות פותח את הדלתות כשאלוהים חוזר איתו. אך זהו לוי, ואופטימיות מלאה לא יכולה לבוא בחשבון ועל כן הוא "צועד כך עד היום/לבוש שריון חלוד מגל ואמת באגדה הזאת", סוחב את העבר על גבו אל עבר העתיד. קצת ציני לחשוב איך היה נשמע לוי, אם חייו לא היו מתגלגלים כפי שהתגלגלו. אולי בכלל היה הופך להיות עוד זמר עם קול יפה, ששר על רעיה ועל תלתלים שחורים. מצד אחר, אמן עם מטען כזה – טוב שיש בינינו, וטוב עוד יותר שהחיים שלו נמצאים כרגע במצב עלייה.

 

דן תורן ורועי צמח – עיירה של רמזור אחד

האם דן תורן ורועי צמח כתבו שיר שמוקדש לקרית ביאליק? סתם, אין צורך לקפוץ, הקונוטציה היחידה שעלתה כדבר דומה, היא בשל הרמזור היחיד בין שלל הכיכרות המוצבות בעיר. אותה עיירה המתוארת ביצירה של תורן וצמח היא עיירה שכוחת אל, שקל לדמיין אותה בלב ליבה של ארצות־הברית. מקום בו מתערבבים שריף ושיכור בבר שומם, ואמא שקונה לבתה גלידה בהקפה עד שיגיעו המזונות של החודש הבא. יש בה ניחוח מעט לוקאלי, שגורם לשומע לפזול לעיירת פריפריה רנדומלית, באמצעות שורה כמו "זקן עם מבטא רוסי/לבוש בחולצה של אגף התברואה/מעשן בדלי סיגריה משולי המדרכה", אך המנגינה הבלוזית שמתערבבת טיפה אפילו עם ניחוח של קאנטרי שמשווה לה את אותה נידחות, היא של מקום שמצד אחד הוא על גבול הדמיוני, ומצד אחר ייתכן ונמצא במרחק חצי שעת נסיעה מנתיבי איילון.

הייאוש שמלווה את כל נשואי השיר, מורגש בכל שורה ושורה. "מה שיהיה הוא מה שהיה" הוא המוטיב שחוזר, גם אם לא וורבלית, בכל בית ובית (בשיר הנ"ל אין פזמון, אבל הסגנון הבלוזי מחפה על היעדרו). אנשים שלא באמת מנסים לברוח מגורלם, ומותירים את החלום בתחנה.

תורן, רוקר של פעם שמאחוריו שלושה עשורים של קריירה עשירה, ובעיקר מגוונת בסגנונות לא מעטים ובשיתופי פעולה עם מי לא, תמיד היה אמן נגיש ורגיש. תמיד ידע לשים את הדגש על סגנון מסוים בזמן מסוים. כעת, כשהחורף סוף סוף הגיע ואיתו האפרוריות שלעתים מדכאת – תורן ושותפו מביאים את השיר המתאים. הוא אולי לא יחרוך את הפלייליסטים, אבל אתם פשוט חייבים לשמוע אותו.

 

חנן בן ארי – לא לבד

חנן בן ארי יוצא בסינגל לקראת אלבום חדש. אותו בן ארי ששרף כל תחנת רדיו אפשרית עם "תותים", וכל במה עם "איזון", "אמא אם הייתי", "אדון הסליחות", מנסה את מזלו מול הקהל בשנית. אלבומו הראשון היה להצלחה מסחררת. עד כמה? הרבה זמן לא יצא אלבום שבו (כמעט) כל שיר פגע בול, וכל הופעה רק גררה מעריצים נוספים. חלק מהטקסטים של בן ארי היו דתיים ואמוניים ("הינדיק", "ממך עד אליי" ועוד), אך זה לא הרתיע את הקהל החילוני ששתה בצמא וציטט משפטים שכמו נלקחו משירי סעודה שלישית. האחרון שהצליח לפגוע בצורה כזאת בשילוב בין טקסטים דתיים לקהל הרחב היה שולי רנד, שלמרבה הצער לא המשיך את המומנטום. בן ארי נהנה מההצלחה, ואז הלך אחורה כדי לצאת עם בשורה חדשה. השיר הנוכחי מזכיר במקצת את "ממך עד אליי", אך אין פה חיקוי. אם כבר יש איפוק ששורר במהלך השיר, כשבן ארי כמו עוצר רגע לפני העלייה – ויורד ווקאלית חזרה. משאיר את השומע עם טעם של עוד. בשיאו של השיר, לקראת סופו, מגיעה סוף סוף ההתפרצות שבהרמוניה בין בן ארי וכלי הנגינה שמלווים אותו. נדמה כי בן ארי מבין שאם לא היה מספק את היצר של השומע – הייתה ניכרת אכזבה. מצד אחר, מעניין לראות כיצד יגיעו יתר שירי האלבום, והאם גם שם יגיע ה"תותים" התורן. בן ארי כתב: "אם האלבום הראשון היה הזמנה להיכנס לסלון, בחדש יש הזמנה גם למרתף". כעת נותר לראות עד כמה עמוק צלל בן ארי.

 

מלכה באיה – רכב חלל

חברי "מלכה באיה" מוציאים אלבום רביעי. להקת הסרף־רוק שאמנם הוציאה את אלבומה הראשון רק לפני עשור, אך קיימת בפועל כבר מ־1997, צברה לאורך השנים קהל מעריצים שרוף מרחבי הארץ (כולל אחת שרופה מבית אלעזרי, לא פחות) שמלווה אותה בין הופעה להופעה. נכון, זאת לא להקה שתפוצץ אצטדיונים, אבל מצד אחר להקה שקיימת תקופה כזאת ארוכה (מלבד הפסקה של 5 שנים באמצע) ויוצרת, ולא רק מבצעת קאברים לעצמה – בהחלט שווה את הכבוד.

ה-להיט של הלהקה היה "אם את בעניין" החביב והקומי, ונראה שלקראת האלבום הרביעי, "חי לא בלחץ" שמו, החליטו חברי הלהקה ליישם את שמו להלכה, ולחזור אחורה אל הטוב, המוכר והמצליח. השילוב בין הרגאיי לרוק עושה את העבודה, כפי שעשה לאורך כל הדרך, והמילים לא לוקחות את עצמן ברצינות, למרות שאם נטה אליהן אוזן – יש פה אמת שמחכה להיאמר. בשיר מתואר מעין אסטרונאוט שסיים את משימותיו בכוכב הלכת, ולמרות שקיים כבר רכב חלל שממתין לקחת אותו חזרה לעולם – הוא נשאר במקום, לא מוכן לעזוב את הכדור העגול והכחול. ואולי אלה בעצם חברי "מלכה באיה", שכל כך נהנים בכדור העגול והכחול – אז הם נשארים.

 

בשמחות – האזרח י' מאחל

בזמן שאתם יושבים בבית מול הטלוויזיה ומעלים עוד כמה ק"גים, חוה אלברשטיין לקראת דיסק חדש. אלברשטיין מלווה את חייה המוזיקליים של המדינה בחמשת העשורים האחרונים כמעט בכל צעד וצעד שלה. כמה ימים לפני שהיא סוגרת 7 עשורים, חוה אלברשטיין מוציאה את "הירושה", סינגל ראשון מתוך "בוא המורה", הדיסק המי־סופר שלה שיצא בקרוב. עדיין נשמעת מצוין. עדיין יודעת את העבודה. עדיין חוה.

 


יש לכם סיפור מעניין שתרצו שיתפרסם? שתפו אותנו במייל newshaifa.net1@gmail.com



עוד במגזין