אין זה מקרה ואין זה מפתיע שפוטין, מנהיגה הסמכותני של רוסיה, ביטל את קיומה של עיתונות חופשית ברוסיה וסגר גם את כלי התקשורת הדיגיטליים. עיתונות חופשית, מרחבי שיח וביקורת, הם האויב הגדול לקיומו של משטר סמכותני, דיקטטורי. מנגד מרחבי שיח חופשיים הם נשמת אפה של דמוקרטיה. קבלו אבן בוחן: משטר מדינתי או כל מסגרת חברתית אחרת שאין בהם מרחב שיח פתוח ולגיטימי אינם דמוקרטיים.

התמונה באדיבות פריפיק

לחצו כאן והרשמו חינם למועדון המינויים שלנו וקבלו את הכתבות ישירות לנייד
כדי שתהיו הראשונים לדעת

רבים נוטים לחשוב שדמוקרטיה עומדת על זכות הבחירה החופשית והשווה לכל. אין ספק שזכות הבחירה וההיבחרות הם מרכיבי יסוד של דמוקרטיה מתפקדת, אבל אלו נעשים מלאכותיים וכלי בידי המניפולציות של השלטון כאשר לא קיים שיח על מהות ההחלטות הדמוקרטיות טרם קבלתן ולא מתקיים שיח ביקורתי על דרכי יישומן של החלטות אלו. השיח הדמוקרטי לא יכול להתקיים ללא מרחב פתוח לשיח ציבורי ולא לגיטימציה לשיח זה. ככל שהשלטון רצה להיות יותר סמכותני כך עינו צרה בעיתונות חופשית. יעידו על כך בין השאר משפטי האלפים כנגד נתניהו ושות'.

מראשיתה ביוון הקלאסית התבססה התרבות הדמוקרטית על הנחת יסוד קריטית, שלעולם יש יסוד רציונלי ולכן ניתן בשיח רציונלי להגיע להסכמות טובות. בימינו הפוסטמודרניים מאליהים את הרגש. את החוויה, כיסוד להתנהגות, אולם ביסוד השיח הדמוקרטי עומדת המחשבה המושכלת, לאו דווקא נטיית הלב. הרגש הוא אישי וסובייקטיבי, ואילו השכל הוא אובייקטיבי ואוניברסאלי ויכול לחבר בין הבריות.

היכן מתקיים השיח הדמוקרטי? בחברה האתונאית השיח התקיים בכיכר העיר, באגורה. שם התכנסו האזרחים ללבן שאלות של מלחמה ושלום, מיסים, משפט וכל כיוצא בזה. שום הכרעה לא התקבלה בטרם היא נידונה בציבור. "האגורה" נהיתה למושג-ערך והיא כמובן יכולה להשתנות עם הזמן וללבוש פנים מגוונות ועדכניות.

אולם ענייננו לא רק במדינה. מרחב של שיח, בין עם פיזי, כתוב, או וירטואלי-דיגיטלי, הוא גם תנאי לקיומה של דמוקרטיה ארגונית או קהילתית. לדוגמה במועצה האזורית בה אני תושב, אין עיתון בלתי תלוי שילבן את סוגיות המרחב ויבחן בעין בלתי משוחדת את מדיניות הרשות המקומית. אמנם, יש בטאון של דוברת המועצה, אבל הוא כמובן לא "אגורה" במובן הדמוקרטי. נוכל לקבוע שאין במרחב המוניציפאלי זה שיח דמוקרטי. אולי חלק מגל השחיתות שפושה ברשויות המקומיות היה מצטמצם לו הוא היה נתון כל העת תחת ביקורת של שיח ציבורי.

מרחב השיח הדמוקרטי עבר עם השנים מכיכר העיר אל המדיום הכתוב. כאשר הומצא הדפוס בשנת 1942 בידי רוטנברג קיבלה "האגורה" הכתובה תנופה רבתי. המסמך הכתוב נהיה לכלי תרבותי ופוליטי ראשון במעלה. הספרים נהיו זמינים; אחר כך התפתחו גם העיתונים. רעיונותיהם של הוגי ההשכלה, הרציונליזם והנאורות הנגשו לרבים. בדרמות המהפכות האמריקאית והצרפתית בסוף המאה ה-18 היה לעיתונאים תפקיד מכריע. העיתון לכל מרכזי בהפצת רעיונות של חופש, זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר כל העת מנסה השלטון הסמכותני להצר את צעדיו. דוגמה מוכרת היא המאמר המפורסם של העיתונאי הצרפתי אמיל זולא "אני מאשים", שהביא לזיכויו ושחרורו של דרייפוס מאי השדים. אמיל זולא ישב בכלא על מאמר זה, אבל הוא נהיה לאייקון של זכויות האדם.

גם מוסד חינוכי, החל ממוסד להכשרת מורים ועד לבית הספר או כל ארגון חינוכי אחר זקוק ל"אגורה", למרחב שיח, לעיתון. זה לא חייב להיות עיתון בדפוס אבל זה צריך להיות מרחב פתוח, נגיש לכל. וכמובן שהקהילה החינוכית תלמד לכתוב ולהתייחס זה לזה. זהו תהליך לא קל. מי שהתרגל לשתוק, לא להשמיע דעה, לא לנקוט עמדה, לא להסתכן בהשמעת דעה ביקורתית לא ימהר לקחת חלק פעיל באגורה. זהו תהליך חינוכי משמעותי שלוקח זמן. כבר פריקלס, מנהיג אתונה, בנאום ההפסד המפורסם שלו, מסביר לאתונאים שאין לנו העיתונאים חפץ באזרחים לא פעילים. אזרחות פעילה היא ביטוי של אישיות פעילה שיש לה קול.

כך גם לגבי מורים ותלמידים. במשך שנים אני נושא בכל מיני מקומות הרצאות בשם "למורים אין את זכות השתיקה". מורים הורגלו לשתוק, להימנע משיח פוליטי. מתרוצצת גם השמועה שמשרד החינוך אוסר על שיח פוליטי בכתה. אבל פוליטיקה אינה רק תעמולת בחירות אלא היא כל חיינו כדבר השיר המפורסם של שימבורסקה ומחנך שרק מעביר מידע ואינו עוסק בבעיות השעה בורח מתפקידו החינוכי.

כאן אני אוהב להיתלות באילן גבוה. אני מרבה לעסוק במורשתו ומשנתו ההומניסטית של יאנוש קורצ'אק. קורצ'אק, הפדגוג היהודי-פולני הנודע, הפעיל בני בתי הילדים שקיים דמוקרטיה קהילתית. הכלים הללו היו בעיקר מרחבי שיח משותפים. כלי מרכזי במוסדות הדמוקרטיים בשני בתי הילדים הללו היה העיתון. וכך הוא כותב:

מוסד חינוכי ללא עיתון  נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא תכלית וללא תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זיכרונות, ללא קו התפתחות לעתיד.

העיתון הוא חוליה חזקה, המחברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את חבר המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת. קוראים את העיתון באוזני כל הילדים.

כל שינוי, שכלול, רפורמה, כל חולשה ותלונה מוצאים בעיתון את ביטויים. אפשר לדון בהם בשורות אחדות של רשימת כרוניקה קצרה, במאמר קצר או במאמר הראשי.

אפשר לרשום ותו לא: "א' ו-ב' הרביצו זה לזה". או: "המכות שכיחות יותר ויותר. שוב עלינו לציין את הקטטה בין א' ל-ב'. אין אנו יודעים מדוע היכו, אבל האם הכרח הוא שכל ריב יסתיים במכות?" או: "הלאה האגרוף!", "עלינו לבטל נוהג זה אחת ולתמיד" – ולאחר הכותרת המרעישה אנו דנים בעניין.

למחנך, החייב להבין את הילד ואת עצמו, משמש העיתון וסת מצוין לדבריו ומעשיו. העיתון הוא הכרוניקה החייה של עבודתו, מאמציו, שגיאותיו, הקשיים אשר נאבק בהם. העיתון הוא האישור לכישרונותיו, כתב עדות לפעולתו שלו, כתב המגן מפני כל טענה אפשרית. העיתון הוא מסמך מדעי אשר ערכו לא ישוער.

(עם הילד, 413).