X

גמילה מחיתולים

המסע לגמילה מחיתולים – תמיד יש נקודת זינוק, אבל אף פעם לא ברור היכן תפגוש את נקודת הסיום

את היום בו הגיע לולי לול הקטן הביתה לראשונה, לעולם לא אשכח. לא רק בגלל שלולי הגיע ומילא את הבית בתוספת של אושר ונחת, אלא כי גם באותו היום לפיקי פוק, שגדול ממנו בשנתיים וחודש הייתה פריצת דרך מטורפת. הראשונה והחשובה: זה היה הלילה הראשון שפיקי ישן לילה שלם (כן, אני יודעת מה עובר לך בראש עכשיו…) – משהו שלא דמיינתי בחלומות הפרועים ביותר שלי שיקרה דווקא ביום הזה והשנייה החשובה לא פחות, על דעת עצמו הוא לקח את הסיר שקניתי לו חודש לפני אותו ערב (אותו סיר שהיה זרוק לו אי שם בחדר האמבטיה בפינה, מחכה ליום שבו איזו אימא תרצה להתחיל איתו מסע ודרך), התיישב והכריז בגאון 'אני עושה פיפי'. אחרי כמה שניות הוא התרומם, הרים את הסיר ודחף לי אותו לתוך הפרצוף בגאווה 'תראי' ולא הפסיק לחייך. וראיתי, באמת שראיתי, שלולית צהובה קטנה שמאיימת עוד שנייה להישפך על הרצפה מרוב צהלה. חיבקתי ונישקתי ושיתפתי אותו ב'אני לא מאמינה, פיקי של אימא גדול – כל הכבוד'. אח"כ הוא רץ להראות לשאר דיירי הבית את הסיר, מותיר אחריו שלוליות קטנות המסמנות את השביל שבו בחר לרוץ ולהתגאות. זה היום שבו הבין פיקי כי הוא צריך להילחם על תשומת הלב של אימו, זה היום שבו הוא החליט כי ייתן לאמו את כל הסיבות האפשריות שיגרמו לה להעדיף אותו על פני היצור הקטן והחמוד שנכנס לו לחיים, למרות ההכנה הארוכה שנעשתה לפני כן. זהו היום בו הוא בחר לגאול את אימו משנתיים וחודש ללא שינה (הוא לא ידע שליצורים הקטנים יש נטייה להתעורר כל כמה שעות), זהו היום שבו הוא בחר לגלות יוזמה ויצירתיות בתחרות הסמויה למי שלימים הוא יתאהב בו עד כלות הנשימה. זהו היום בו הוא בחר. נקודה. נריץ את הגלגל חודש אחורה: אימו הפילפילה מדדה ומחפשת לו סיר בצבע שהוא אוהב ברחובות העיר ולא נמה (תרתי משמע) עד שהשיגה את מבוקשה. היא התגלגלה הביתה יחד עם מתנה גדולה ומתנה קטנה: סיר ירקרק המדמה צפרדע וספר קטן וחמוד 'סיר הסירים'. ישבה אימו עימו לזמן איכות משותף, וסיפרה לו על נפתלי, מהספר, והראתה לו את הסיר הירקרק שאולי הוא משמש כעציץ לפרחים – לא…. אולי אקווריום לדגים – לא… אולי מקום לשחק בו מחבואים – לא… עד שהבהירה לו היטב למה הסיר משמש. יום לאחר מכן אמרו לה כולם 'הניחו לו עם הגמילה, תיכף חייו ישתנו לבלי היכר, אל תעשי לו את זה עכשיו', ואימו כמו ילדה טובה, הקשיבה לכולם. נריץ את הגלגל קדימה 9 חודשים: לולי ופיקי מאוהבים, שמחים וכבר חברים טובים, פיקי עוד חודש וחצי מתחיל גן של גדולים ואימו, כלומר אני, חושבת שהוא חייב להיגמל וגם כך, כבר כולם לוחצים ולא מפסיקים לספר אלפי גרסאות זוועה האפשריות רק לילדים שלא נגמלו. עם שק של אנרגיות אני מתחילה בספירה לאחור – 10, 9 , 8 , 7 , 6 , 5 , 4 , 3 , 2 , 1 ו – go. אנחנו מתחילים במירוץ הגמילה.

שבוע ראשון פיקי פוק של אמא שלו מתלהב ומשתף פעולה יפה, וכאילו לא די לי במטלות היומיומיות, הפכו בשלב זה הניקיונות למשימת חיי. בואו נראה היכן פספסנו וקדימה ננקה לפני שהכלב יסתער או חלילה אחיו הקטן ישחה בתוכו. והרגשתי גאווה, בחיי. איזו אימא מוצלחת אני, קראתי כל מאמר אפשרי בד"ר גוגל על גמילה והנה, אני עושה זאת בדרך הנכונה, מצליח לי! לקראת סוף השבוע השני החליט פיקי שזהו, אין לו יותר פיפי וקקי, בכלל, ולכן החל במסע משלו, מסע ההתאפקות. בכל יום הוא ניסה לשבור את השיא של היום הקודם עד שלבסוף הכריזה הגננת במעון 'אני שמה לו חיתול' קשה לי לראות אותו כך. אז חזרנו לחיתולים, בגן, ובבית המשכנו להתאפק עד שלבסוף יצאה נפשי אל הילד כשאחז את בטנו ואמר 'אייכואב' ואני את החיתול הלבשתי מהר. יוסטון, ווי כבר דונט הב א פרובלם וזהו, אנחת רווחה לו וגם קצת לי. אפשר רגע לשחרר את המרוץ. מאז הוא החליט שזהו, 'חיתול לא תחתונים' ולא משנה איזה מסעי קניות עשינו יחדיו בכדי למצוא את הסיר המושלם, אפילו אחד מזמר קנינו לו, העיקר שייגמל. גם לא משנה כמה ספרים רכשנו יחדיו בנושא, הילד ויתר. ואני אובדת עצות, מתייעצת עם כל דכפין עד שלבסוף אמרו לי שחררי, את פשוט לוחצת עליו ומבחינתו זה הקלף שיש לו ושאף אחד לא יכול להתערב בו, אף אחד אחר מלבדו. אז שחררתי, למרות שעוד שבועיים וחצי נותרו לסיום החופשה הגדולה והתחלת שנה בגן הגדולים. בכל יום ייחלתי שמשהו ישתנה ובכל לילה התפללתי לאלוהים שיתערב כדי שהילד לא יהיה חריג בנוף גני הגדולים ואחרי שבוע של תפילות ושום משפט הכולל בתוכו את המילים: פיפי, קקי, סיר, שרותים, או חיתול, הילד קם בבוקר ואמר לי 'אמא, בואי נגיד ביי ביי לחיתול', משך את החיתול למטה ובכוח עד שהוא עזב את גופו וזרק בכוחות עצמו את החיתול לפח הזבל שמתחת לכיור. ומאז ועד היום, אני לא מתערבת ועברו כבר שלושה וחצי שנים. הילד נגמל בהחלטה של רגע: גם מהיום וגם מהלילה. וזה לא שאין פספוסים, יש, אבל הם מתמעטים והיום כבר כמעט ולא קיימים. הוא אפילו למד לנגב לבד, דקה לפני שהחליף את ספרת ה – 2 ב – 3. מתוך זה למדתי שלא משנה כמה אחריות הורית אפעיל, בסופו של תהליך הוא זה שיחליט ולא אני והכי חשוב, לא גומלים לפני שהילד מתחיל לאותת שהוא מוכן לזה, חוסכת לכן כאב ראש ותסכולים מיותרים.


 

 

זמן איכות משותף שממנו אין אף פעם 2 מאצ'

הצלת החיות השבויות – אבוי, מה קרה לכל חיות הפלסטיק שלנו? הן נפלו בשבי? צריך להציל אותם ומיד! סופר אדם (הכינוי החדש לסופרמן) יוצא לפעולה. משחק פשוט וכייפי בהן החיות לכודות למגש ע"י הנבל הרשע הלוא הוא המסקינטייפ הידוע לשמצה והילדים צריכים רק להציל אותם. שימו עליהם מפת גלימה וזה יכול להימשך זמן לא מועט.

הצלת החיות השבויות. צילום: מהאלבום המשפחתי

תשקיעי בעצמך כי זה אף פעם  לא 2 מאצ'
התיידדי מחדש עם המראה – פעם המראה הייתה החברה הכי טובה שלך. אל תשכחי אותה, תני לה מבט של אהבה מדי פעם.

צילום: מיכל נגרין יחצ

 

 




אנו פועלים רבות על מנת לכבד זכויות יוצרים - לפי ס׳ 27א לחוק זכויות יוצרים - אם זיהיתם יצירה שלכם מוזמנים ליצור קשר למתן קרדיט newshaifa.net1@gmail.com

עוד בהחיים בבלוג

  • מכללית באהבה - מאות עובדי ש.ל.ה התנדבו מצפון ועד דרום

    עובדי ש.ל.ה מתנדבים במגוון רחב של פעילויות ביום למעשים טובים שצוין במהלך סוף חודש מרץ , התנדבו בפעילות מצפון ועד דרום מאות עובדים מכל המרפאות בארץ
  • הסופר החיפאי יקיר העיר סמי מיכאל הלך לעולמו בגיל 97

    סמי מיכאל היה סופר, מחזאי, מתרגם ופעיל חברתי ישראלי. הוא כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בעשרות פרסים ספרותיים בישראל וברחבי העולם. חלקם עובדו גם לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע. נחשב לאחד מגדולי הסופרים הישראליים ובין יצירותיו, חצוצרה בוואדי", "חסות", "סופה בין הדקלים" ו"חופן של ערפל"
  • מחמם את הלב: "מקווה שהפרויקט ימשיך להתקיים גם לאחר סיום המלחמה"

    עם תחילת המלחמה שירי רוקח, עובדת במכבי שירותי בריאות, החלה לסרוג מכל הבא ליד עבור חיילים וילדים מפונים. לאחר מכן חפשה כיצד ניתן לתרום לטווח הרחוק. מאז היא לוקחת חלק במיזם התנדבותי של רכישת תוצרת חקלאית כחול לבן מחקלאים בצפון ובדרום, שבזכותו הועברו לחקלאים באזורי האש כשני מיליון שקלים עד כה
  • אות עמיתת כבוד של האיגוד הישראלי לאיכות

    פרס עמיתת כבוד הוענק לראש המחלקה להנדסת איכות ואמינות בתעשייה במכללה האקדמית כנרת, ד"ר שלהבת צור, חוקרת ויועצת לארגונים, במסגרת הכנס השנתי ה-40 של האיגוד הישראלי לאיכות
  • עצמאות הילד ורגשות האשם של ההורים-הבלוג הכי אמיתי

    "לפיקי, היה קשה, הוא לא היה רגיל לעבוד עד כדי כך קשה ואני שבאותו הזמן לא ראיתי את הרווח העצום מכל מה שקורה" בלוג אמיתי על עצמאות ילדים ואיך לא, רגשות אשם הוריות על הדרך
  • משבר הוא הזדמנות לצמיחה

    האם משבר הוא הזדמנות לצמיחה? בלוג שמדבר על תרומת ההיא שעשתה עמודו לכל העולם
  • אימהות וקריירה - היצלחו השניים יחדיו?

    הי, זו אני. אימא טובה דיה עם רגשות אשם על רצון בקריירה מרשימה. מזדהה? כנסי במיידי
  • כן, זו הבת שלי

    לרגל חודש הגאווה – את הקול שלי השבוע אני רוצה לתת לאמא מיוחדת במינה, נעמית חושן, פה מאזורנו – מחיפה, שכל מה שהיא מבקשת שלבתה יהיה טוב. כנסו לקרוא ופתחו את הלב. ואת הראש
  • מישהו צריך לזעוק את הזעקה של אותה ילדה בת 14

    היא ניסתה להיות הכל: אימא, בת, אישה – אך היא הצליחה בחייה להישאר רק הנאנסת משמרת ולנו אסור לעבור על מותה בשתיקה ולהמשיך בחיינו כאילו כלום לא קרה
  • האם 'מבחן ההורים הגדול' שווה את ההייפ?

    בא לי לשקף ולתווך ליוצרי התוכנית הזו את החיים עצמם: בואו ניישם את התחושה של 'מה חשבתם לעצמכם?' ואם כבר מבחן הורים גדול אז איפה כל המגוון האנושי שקיים בישראל, יש עוד סוגי הורים יו נואו. טלי לאופר, אימא בטור דעה מיוחד
  • ההתלבטות התמידית של ההורים: איפה ומתי מציבים גבולות?

    בלוג אמיתי של אימא אמיתית עם ההתלבטויות של כל הורה. מתי לשים גבולות, מה הקשיים ובאלו נסיבות צריכים ההורים להגיד "די". הגיע הזמן לדבר על הצבת גבולות ועל הקושי (שלנו בעיקר) בהתמדה ובעקביות
  • לאימהות של החיילים והחיילות, הילדים שלכן הם הילדים של כולנו

    אני בטוחה שכל אחת ואחת מהאימהות השכולות עכשיו הייתה מחליפה עם כל אמא שמרגישה שהאימהות גדולה עליה
  • תפסיקי להתעלל בבת שלי

    פוסט מרגש של אימא מרגשת עם בת מרגשת שעברה התעללות על ידי גננת. לקרוא ולחבק
  • הרגע שלפני האמהות

    לא משנה אם יש לכן בן או בת, לא משנה מה הגיל שלכן, הדת שלכן, המוצא שלכן – לכולכן יש מן המשותף. אתן הולכות להפוך לאימהות
  • אני לא אוהבת את הילד שלי?

    לפי פרויד ציפייה לרגש נעלה וחם ולאהבה הורית ספונטנית עלולה לגרום נזק, כמו כל ציפייה לא ריאלית אחרת שאי הגשמתה גורמת לתחושות אשמה וחרדה. האמנם?
  • איכס, לא טעים לי

    אם אתם מהורי השניצל – פתיתים או קציצות – אורז, כנסו ושננו
  • גמילה מחיתולים

    המסע לגמילה מחיתולים – תמיד יש נקודת זינוק, אבל אף פעם לא ברור היכן תפגוש את נקודת הסיום
  • צילומים כמראה למודל משפחתי

    יש אדם שיוצר משפחה ובית באמצעות אוכל, השני באמצעות טקסים מיוחדים, השלישי באמצעות מוזיקה, הרביעי באמצעות תמונות והחמישי משלב בין כולם.
  • אתגר השינה

    אם ישאלו אותי מה הדבר שאני הכי צריכה כעת – אענה כמו מאמי טובה דיה: לישון. בלי סינונים: שינה איכותית, שינה גרועה, שינה על הרצפה, שינה באמבטיה, שינה תוך כדי עבודה, שינה בכלוב עם יונים, שינה עם עקרבים – לא משנה איזה סוג של שינה, אני חוטפת. מזדהה? כנסי ותתעשרי.
  • מאמי, 2 מאצ'

    אימהות זה להגיד לילדים שלך שהם לא יכולים לאכול עוגה לארוחת ערב, ורגע אחרי שהם נרדמים לאכול עוגה לארוחת ערב ט.ל – אימא טובה דיה





















<
<